עיריית ירושלים נ' לוי

החלטה

בפני בקשות הנתבע מיום 24.11.10 לשחזור תיק בית המשפט ולביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד ביום 7.1.93, במסגרתו חוייב לשלם לתובעת סך נומינאלי של 27,856.41 ₪ בעבור תביעה לתשלום חוב ארנונה שהגישה נגדו התובעת (להלן: "בקשת השחזור", "בקשת הביטול" ו"פסק הדין", בהתאמה).

על פי הנטען בבקשת הביטול, נודע למבקש על פסק הדין רק ביום 7.10.10, עת התלווה לבא-כוחו למשרדי ב"כ המשיבה "בנסיון לברר נושא חוב הארנונה " (ראו למשל פסקה 1 לבקשה). לטענתו, סבר כי הליכים שננקטו נגדו מטעם התובעת עד אותה העת היו הליכים מינהליים, שכן לא קיבל אזהרה מאת לשכת ההוצאה לפועל מעולם. הואיל ותיק בית המשפט בוער, ביקש הנתבע את שיחזורו. לצד זאת אף טען המבקש, כי עוד בשנת 1998 הגיע להסדר עם גזבר הנתבעת ולפיו יפעל להעברת סך של 15,000 ₪ שהיו מצויים בקופת גמל, "בתמורה לסגירת התיק" (כך בפסקה 20 לתצהיר). עוד טוען המבקש טענות, שעל פניהן יקשה עליי להבין כיצד הן דרות בכפיפה אחת עם טענות ההסדר, לפיהן כלל לא החזיק בנכס במועדים הרלוונטיים. בפי המבקש בסיכומיו היו טענות נוספות הכרוכות בזכותו החוקתית לגישה לערכאות, אולם כבר עתה יובהר, כי זכות הגישה לערכאות איננה זכות מוחלטת, וכנגדה יש לבחון זכויות ואינטרסים אחרים.

התובעת מתנגדת לשתי הבקשות. בתמצית, טוענת התובעת כי אין להיעתר לבקשות, שעה שעסקינן בפסק דין שניתן לפני כשמונה עשרה שנים אשר בגינו נפתח תיק הוצאה לפועל (שמספרו 0304514937), ושעה שהחייב מודע להליכי ההוצאה לפועל הקונקרטיים בגין פסק הדין עוד משנת 1995, בה נחקר החייב בחקירת יכולת ביום 10.8.95 בתיק נשוא פסק הדין (נספח א' לתגובה מיום 21.12.10). במסגרת תיק ההוצאה לפועל אף הובא הנתבע בצו מאסר ביום 14.4.03 (נספח ב' לתגובה). עוד צורפו ראיות נוספות המעידות, לשיטת התובעת, על מודעותו של הנתבע לקיום תיק ההוצאה לפועל נגדו ולהשלמתו עימו. בנסיבות אלה טוענת התובעת כי יש להטיל לפתחו של המבקש את האחריות לכך, שכפי הנראה חלקם של המסמכים – הן בתיק בית המשפט והן בלשכת ההוצאה לפועל, לרבות אישורי המצאת כתב התביעה – בוערו זה מכבר. עוד טוענת התובעת כי גם לגופו של עניין, אין להיעתר לטענות המבקש, שעה שלא ביקש ולא קיבל את רשות בית המשפט להעלות טענת "איני מחזיק" , שהינה טענה שיש לקבלה בנסיבות חריגות בלבד.

שמעת את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות שהוגשו (גם כאלה שלא ניתנה כל רשות להגשתם), על צרופותיהם. שוכנעתי, כי דין הבקשות להידחות.

גם על פי גרסתו של המבקש (אשר מובהר בזה, כי אינני מקבלה), נודע לו על אודות פסק הדין ביום 7.10.10. אולם הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה רק ביום 24.11.10, מבלי שנלוותה לה כל בקשה להארכת מועד (הקצוב בהוראות תקנות 201 ו – 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ; להלן: "התקנות"). דין הבקשה להידחות גם לגופה, גם לו אניח כי הוגשה בקשה להארכת מועד לצד הבקשה לביטול פסק הדין וגם לו אניח כי בקשה שכזו התקבלה.

הלכה למעשה, עיון בכלל האסמכתאות שהציגה התובעת מלמד כי הנתבע היה מודע מזה שנים רבות להליכי ההוצאה לפועל בתיק הפרטני הקונקרטי שנפתח נגדו בגין פסק הדין – ולא בגין תיק אחר. כך, למדנו כי ביום 21.12.95 שילם החייב בשובר סך של 1,000 ₪ בתיק הנ"ל (נספח ד' לתגובת המשיבה) ; למדנו, כי ביום 14.4.03 אמנם נחקר החייב בתיק ההוצאה לפועל הפרטני קא עסקינן – ולא בתיק אחר ובגין חיוב אחר – במסגרת צו מאסר שבוצע בעניינו (נספח ב' לתגובת המשיבה) ; אף למדנו, כי בשנת 1999 הוצאו מיטלטלין מדירת מגורי הנתבע ונמכרו במסגרת הליכי תיק ההוצאה לפועל קא עסקינן , וחזקה כי הליך שכזה לא נעשה מבלי שהיה הנתבע מודע לו (נספח ג' לתגובת המשיבה). עוד התברר, כי הוגש מטעם המבקש שאלון בתיק ההוצאה לפועל הספציפי, התבקשה חקירת יכולתו והוגשו מטעמו בקשות לעניין זה (נספח ה' לתגובת המשיבה). בנסיבות אלה, אין די בטענות לאקוניות בתצהיר או בחקירתו הנגדית של המבקש לפיהן לא היה מודע לפסק הדין או להליכים בגין, על מנת להוביל לסתירתן של חזקות תקינות המעשה המינהלי – הן בכל הקשור עם פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, והן בכל הקשור עם רישומי מערכת ההוצאה לפועל, המלמדים כי מזה שנים ארוכות מודע הנתבע להליכים.

טענות הנתבע בחקירתו, בדבר היעדר מודעותו להליכים שנוהלו בלשכת ההוצאה לפועל, אף אינן מתיישבות עם השכל הישר (ולא רק עם הראיות שהוצגו על ידי התובעת מתוך תיק ההוצאה לפועל עצמו). עסקינן, על פי הודאת הנתבע עצמו, באיש עסקים שניהל עסקים ב"מליונים", כדבריו בחקירתו הנגדית (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות אלה ספק אם הנתבע לא טרח לברר בגין איזה חיוב פסוק מנוהלים נגדו הליכי ההוצאה לפועל הפרטניים.

האמור לעיל אף מייתר כל הכרעה בשאלה האם הלכה למעשה המצאת כתב התביעה בוצעה כהלכה אם לאו, בהתחשב במודעותו הנמשכת של המבקש לחיוב הפסוק.

כפועל יוצא,שעה שכל אותן שנים לא הוגשה כל בקשה לביטול פסק הדין שניתן על פי צד אחד, במיוחד בהתחשב במועדים הנקובים בתקנות 201 ו – 214, בהשלמתו של המבקש עם קיומו ובכך שחלפו להם מזה שנים רבות, בוודאי שאין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק.

אולם גם לו עסקינן בבקשה לביטול פסק דין מחמת שיקול דעת בית המשפט אין כל מקום להיעתר לבקשה, שעה שבמקרה דנן בוודאי שיש לייחס לאינטרס התובעים בדבר סופיות ההליכים משנה תוקף ומשקל מכריע. אם נכון הדבר ביחס לאיחור של שנים מספר מעת ניתן פסק דין, מקל וחומר כי נכון הדבר במקרה שלפנינו, בהם לכל הפחות מאז שנת 1993 מודע היה הנתבע להליכי ההוצאה לפועל שנוהלו נגדו בגין פסק הדין [לעניין זה השוו: בר"ע (י-ם) 2392/06 mormol נ' wal ( מצוי במאגרים המשפטיים ; 5.3.07)].

זאת ועוד: גם לגופה, טענת הנתבע העיקרית הינה כי בשנת 1998 הגיע להסדר עם גזבר התובעת לפירעון חובותיו. עסקינן בטענה שעל פי מהותה כלל איננה טענת הגנה מפני התביעה ואיננה רלוונטית לסוגיית ביטול פסק הדין, שניתן שנים רבות קודם לכן. הלכה למעשה עסקינן בטענת פירעון המאוחרת למועד בו ניתן פסק הדין, ועל פי מהותה אין מקומה בבית המשפט המוסמך (לעניין זה השוו: בר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין, פ"ד כו (2), 145 ; דוד בר אופיר, הוצאה לפועל – הליכים והלכות, מהדורה שביעית, 271-274 והאסמכתאות שם ; שחר קטוביץ', סוגיות נבחרות בדיני הוצאה לפועל, תשס"ט – 2009, 69 והאסמכתאות שם).

בוודאי, שאין בנסיבות המקרה דנן ליתן לנתבע רשות להעלות עתה, כעבור כשמונה עשרה שנים מאז ניתן פסק הדין, טענת "איני מחזיק", שמקומה הראוי היה במסגרת האפיקים המינהליים, אשר איננה מתיישבת כלל עם טענת המבקש בדבר ההסדר הנטען ואשר ככלל איננה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה (לעניין זה השוו, למשל: ע"א 6791/93 עיריית רמת גן נ' קרשין פ"ד נ(5) 478).

במשך שנים נוהלו נגד המבקש הליכי הוצאה לפועל – גם באופן פרטני ושלא במסגרת תיק האיחוד שהתנהל בעניינו ואשר פוזר – לביצועו של פסק הדין. במשך שנים, לא עשה המבקש דבר על מנת לטעון כנגד פסק הדין שניתן על פי צד אחד ולבקש לבטלו. מנגד, במשך שנים ניסתה המשיבה לפעול כנגד המבקש על מנת לאכוף את החיוב הפסוק, תוך שהיא מסתמכת על סופיותו של פסק הדין. לא מצאתי כל דרך להסיק מן המתואר לעיל כל מסקנה אחרת לבד מזו, כי המבקש השלים, לכל הפחות בפועל, עם קיומו של פסק הדין (וזאת במובחן משאלת פירעונו המאוחרת).

מכלל אלה ברי, כי אין כל עילה להורות על ביטולו של פסק הדין.

כפועל יוצא מכלל האמור לעיל, אף לא מצאתי תועלת של ממש או עילה של ממש להורות על שחזור תיק בית המשפט. תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין לשחזור תיקים ומסמכים), התשמ"ד – 1984 , קובעת כי בית המשפט רשאי – ולא חייב – ליתן צו לשחזור תיק יינתן, אולם זאת ככל שיש צורך בשחזור של התיק או של המסמך "... לשם המשך קיום ההליך או למטרה אחרת..." (שם).

שעה שהמבקש מודע – בוודאי שבכח אולם גם בפועל, על פי מכלול ההליכים שבוצעו בתיק ההוצאה לפועל - לקיומו של פסק הדין, מזה שנים ארוכות ; שעה שבנסיבות אלה אין כל נפקות לשאלה האם נפל פגם כלשהו בהליכי ההמצאה של כתב התביעה עצמו אם לאו ; שעה במשך כל אותם השנים מאז ניתן פסק הדין השלים המבקש – לכל הפחות בהתנהגות – עם קיומו ; שעה שהלכה למעשה, די בראיות מתוך תיקי התביעה ותיק ההוצאה לפועל כדי לשכנע, כי אין כל צורך בהמשך קיום ההליך וכי אין מקום לביטול פסק הדין, המסקנה המתבקשת היא כי אין כל תועלת או צורך בשחזורו של תיק בית המשפט . ממילא, ככל שתיטען על ידי המבקש כל טענה אחרת הקשורה עם פירעון החיוב לאחר מועד מתן פסק הדין, בפני ערכאה המוסמכת לדון בטענות אלה, חזקה כי במסגרת דיון מסוג זה כל אחד מן הצדדים יפעל בהתאם לכללי הראיות הנהוגים בהקשר זה והערכאה המוסמכת תהא רשאית להסיק כל מסקנה המתחייבת מן הנסיבות, באשר לחלוף השנים והשלכתו על ראיות מי מן הצדדים.

כפועל יוצא, ונוכח כלל האמור לעיל, הבקשות נדחות. אין בכך כדי למנוע מאפשרות המבקש לטעון כל טענה אשר לשיטתו הוא זכאי להעלות בין כתלי הערכאה המוסממת לאכיפה וביצוע של חיובים פסוקים, ככל שקנויות לו כאלה. בשים לב לצורך בחקירות מצהירים, בקיום דיון, ובהגשת סיכומים, יישא המבקש בהוצאות המשיבה בסך כולל של 3,000 ₪.

תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ה' כסלו תשע"ב, 01 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.