עיריית ירושלים נ' חלואני מועתסם

החלטה

1.התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה כספית בהליך של סדר דין מקוצר בגין חוב ארנונה המתייחס לנכס המצוי בירושלים ואשר לטענת התובעת הנתבע החזיק ו/או מחזיק בו.

2.תקופת חיוב הארנונה הינה מיום 1.1.01 ועד ליום 1.1.07.

3.בתצהירו בתמיכה לבקשה לרשות להגן טוען הנתבע כי לפי מיטב ידיעתו הנכס נשוא כתב התביעה הינו בבעלות הווקף האיסלמי. נכס זה היה בחזקת אביו עד למועד פטירתו בשנת 1984.

הנתבע מוסיף וטוען כי הפעיל את הנכס בשנת 2005 ולפיכך פנה לתובעת וביקש לרשום את הנכס על שמו. עובר למועד זה היה הנכס רשום בספרי התובעת ע"ש אמו הגב' נוואל חלוואני וזו נפטרה בשנת 1993.

למרות האמור לעיל חייבה התובעת אותו בחוב הארנונה החל מיום 1.1.2001 בעוד שהיה עליה לחייב את הבעלים ו/או עזבון אביו.

הנתבע ממשיך וטוען כי התובעת לא הביאה לידיעתו את זכותו להגיש השגה על הודעת הארנונה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976. הנתבע אף משיג על סכום התביעה וכן כנגד חיובי ריבית והצמדה.

הנתבע טוען כי שטח החנות הינו 48 מ"ר ולא כ-76 מ"ר כנטען על ידי התובעת.

4.התובעת, בתגובתה לבקשה, מדגישה את העובדה כי טענתו העיקרית של הנתבע הינה טענת "אינני מחזיק" וכי טענה זו היה על הנתבע להעלות בפני מנהל הארנונה אצל התובעת בדרך של השגה כאמור בחוק הנ"ל. בידי מנהל הארנונה הסמכות הבלעדית לדון ולהכריע בטענה זו. לפיכך, בנסיבות אלה, אין לאפשר לנתבע לעקוף את הוראות הדין על ידי העלאת טענה זו בהליך זה.

יתרה מכך, מציינת ב"כ התובעת כי לפחות מיום 17.9.07, מועד קבלת דרישת התשלום על שמו, ידע המבקש על היותו רשום כמחזיק בנכס ואף במועד זה לא פעל להגשת השגה.

הנתבע, ועובדה זו לא נסתרה, הינו אחד מיורשיה של אמו אשר החזיקה בנכס וזאת על פי האמור בתצהירו.

לטענת התובעת, רק בשנת 2001 נודע לה על פטירת אמו של הנתבע ולפיכך נרשם שמו של אחיו, עלי חילוואני, כמחזיק בנכס.

בחודש ינואר 07 נודע לו מבדיקה שנערכה בנכס כי הנתבע הוא המחזיק בנכס ואף רישיון העסק רשום על שמו.

בנסיבות אלה, היתה רשאית היא לתקן את רישומיה באופן רטרואקטיבי על מנת לשקף את מצב החזקה האמיתי בנכס, הן מכוח הדין והן מכוח ההלכה הפסוקה ובעיקר בהלכה שנפסקה ברע"א 2978/91 ריינר נ' עיריית ירושלם פד"י מו(3) 661. עוד מוסיפה התובעת וטעונת כי גם אם נכונה טענת הנתבע כי לא החזיק בנכס עד לשנת 2005, הרי די בעובדה כי בהיותו אחר מיורשיה של אמו המנוחה הוא מחזיק בנכס מכוח חוק הירושה וכי עליו היה למסור הודעה בכתב לעניין זה כמצוות סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, דהיינו להודיע על פטירתה וכן להודיע מי המחזיק האמיתי בנכס. הנתבע אינו טוען כי עשה כן ולפיכך עליו לשאת בחוב.

טענת הנתבע כי הנכס לא היה בשימוש בתקופות שונות דינה להידחות, שכן עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי לפטור אדם מהיותו מחזיק בנכס ולחייבו בחוב הארנונה.

לאור תקופת החיוב, כמפורט בכתב התביעה, דין טענת ההתיישנות להידחות.

אף טענת הנתבע לגבי שטח הנכס דינה להידחות, שכן אף היא נמצאת בתחום סמכותו של מנהל הארנונה.

לבסוף, נטען כי טענת הנתבע כי לאחרונה הועברה החזקה בנכס לצד ג' לא רק שאינה מפורטת כנדרש אלא שאף לא נטען כי עובדה זו הובאה לידיעתה.

5. לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק ושקילת טענות הצדדים ובתוקף סמכותי על פי תקנה 205א' לתקנות סדר הדין האזרחי, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מעבר לעובדה כי מקובלות עלי טענות התובעת בתגובתה, המבוססות על הוראות הדין והפסיקה, הרי שיש להדגיש את העובדה כי הנתבע לא פעל כנדרש על פי הוראות חוק הערר ואף לא ביקש את רשות בית המשפט להעלות במסגרת בקשתו זו את טענתו כי אינו מחזיק בנכס. התובעת, בתגובתה, הצביעה על מצב עובדתי ומשפטי לפיו הנתבע הוא זה המחזיק בפועל בנכס ולפיכך יש לחייבו בחוב.