עיריית חולון נ' עטיה ואח'

החלטה

החלטה בטענת הנתבעות 2 ו-3 להתיישנות.

מבוא

1.התביעה הנדונה הינה תביעה כספית ע"ס 517,880.5 ₪ מיום 30/10/11, אשר הגישה עיריית חולון (להלן: "העירייה" או "התובעת"), נגד הנתבעים 1 ו-2 וכנגד בתם הגר עטיה (הנתבעת 3), בגין חוב ארנונה וחיובים עירוניים נוספים, אשר נטען כי חבים הנתבעים מכוח החזקתם בנכס הנמצא ברחוב אהרונוביץ 74 חולון, הידוע כחלק מחלקה 1779 בגוש 6043 (להלן: "הנכס").

2.במסגרת ת.א. 53929/95 עיריית חולון נגד מאיר עטיה, ניתן ביום 22/11/95 כנגד הנתבע 1, פסק דין בהעדר הגנה (נספח 2 לסיכומי התובעת), בו חויב לשלם לתובעת סך 22,473 ₪ בגין חיובי ארנונה על הנכס עד אותו מועד.

3.הנתבעים 1,2 היו בעלי הזכויות בנכס. על הנכס נרשם משכון להבטחת חוב לבנק מזרחי טפחות בע"מ. משלא נפרע החוב, מונה מטעם הבנק כונס נכסים למכירת הנכס. ביום 19.6.11 מכר כונס הנכסים את הנכס לנתבעת 3 (הסכם המכר צורף כנספח 1 לכתב התביעה).

4.כונס הנכסים ביקש להצטרף כצד להליך זה שבפני. על פי הנטען בבקשה, הטילה התובעת עיקול מנהלי על זכויות הנתבעים 1 ו-2, ולטענתה עיקול זה גובר על עיקולים נוספים אשר הוטלו על יתרת הסכום שנותר בקופת הכינוס (380,000 ₪). בקשת כונס הנכסים להצטרף כצד להליך נדחתה בהחלטתי מיום 05/03/13.

5.בהחלטה מיום 24.02.13 ניתנה לנתבעות 2 ו-3 הרשות להתגונן כנגד התביעה דנן. הנתבע 1 לא הגיש בר"ל.

6.היות ונטען כי מדובר בחוב שנוצר החל משנת 1991, או שנת 1995 לכל המאוחר, נקבע כי קודם לדיון בתביעה גופה, תינתן החלטה בטענת ההתיישנות. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

טענות התובעת

7.על אף מכירת הנכס לנתבעת 3, ממשיך הנתבע 1 להחזיק בנכס, לפיכך שלושת הנתבעים הינם מחזיקים, וחייבים בתשלום הארנונה על פי משמעות המושג בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות").

8.מכירת הנכס לנתבעת 3 נעשתה למראית עין ומתוך מטרה להבריח את הנכס מנושיהם של הנתבעים 1,2 לרבות החוב לתובעת.

9.חוב הנתבעים עד למועד מכירת הנכס, נכון ליום 27/10/11 מסתכם בסך 517,880.5 ₪ כולל הפרשי הצמדה וריבית לפי "חוק הרשויות המקומיות" (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"מ-1980. מרביתו של החוב נוצר לאחר שנת 2000.

10.לפי סעיף 11 א' לפקודת המיסים (גבייה) מעמדה של התובעת הינו כמעמד נושה מובטח מאחר ועומד לזכותה שעבוד ראשון על הנכס. בהתאם לסעיף 20 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), החוב איננו נתון להתיישנות היות והינו בגדר ערובה אשר אינה מתיישנת לעולם. הנכס והחוב הולכים צוותא חדא עד פירעון החוב מהנכס.

11.התובעת פעלה הן במישור המנהלי במסגרתו הטילה עיקול, והן בהליך אזרחי, כפי שמתאפשר לה לפי סעיף 317 לפקודת העיריות. לטענתה, הליכי גבייה מנהליים כמוהם כהגשת תביעה לבית המשפט העוצרת את מרוץ ההתיישנות.

12.יש לפרש את סעיף 317 לפקודת העיריות, כך שאינו מגביל את הגשת התביעה האזרחית בתוך שבע שנים ממועד יצירת החוב, מאחר שעת החלו הליכי גביה מנהליים, מודע החייב לקיומו של החוב.

13.עת לא טענו הנתבעים להתיישנות בהליך המנהלי, בהזדמנות הראשונה, לא יוכלו לטעון כך כעת (סעיף 3 לחוק ההתיישנות).

טענות הנתבעות 2,3

14.התובעת אינה מפרטת את דרך חישוב סכום החוב הנטען ושיעורי הריבית המיוחסים לו. התובעת אף אינה מפרטת את המועדים בהם נוצר החוב.

15.תחילתו של החוב (הנטען) בשנת 1991, ולכל המאוחר בשנת 1995 לאחר מתן פסק הדין כנגד הנתבע 1.