עיריית חולון נ' יצהרי ואח'

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי ביהמ"ש יורה לנתבעים לשלם יתרת חוב בגין ארנונה ומים וזאת ביחס לנכס המצוי ברחוב השופטים 8 בחולון הידוע כגוש 6017 חלקה 200 (להלן: "הנכס ו/או נכס 100").

לטענת התובעת הנתבעים נרשמו כבעלי הזכויות במקרקעין בשנת 1992 ואף התגוררו במקום מאותה עת לערך, אך נמנעו מלשלם את חיובי הארנונה והמיסים העירוניים במהלך כל אותן השנים.

בכתב התביעה טענה התובעת כי במשרדיה נרשמה הגב' יצהרי זהבה ז"ל (להלן: "המנוחה") כמחזיקה בלעדית בנכס, ואולם בשנת 2008 התברר כי במשך שנים ארוכות היו הנתבעים המחזיקים האפקטיביים בנכס.

זה המקום לציין כי כתב התביעה הוגש בתחילה הן ביחס לנכס דלעיל והן ביחס לנכס נוסף ברחוב צבי ש"ץ 33 בחולון (להלן: "נכס 300"). עם זאת, במהלך ניהול התביעה זנחה התובעת את תביעתה בכל הנוגע לנכס 300 שעה שהודיעה כי החוב בגין נכס זה נפרע במסגרת הליכי מימוש בהוצל"פ.

בבקשת הרשות להתגונן טען הנתבע כי לא ניתנו בידיו נתונים מתאימים מספקים באשר למקור החוב והיקפו. עוד טען הנתבע כי עד לשנת 2008 לא היה כל מקום לחייבו בחובותיה של אמו המנוחה ומטרת ההליך בעניין זה הינה ניסיון נפסד של הרשות לגבות כספים שעה שהמנוחה הלכה לעולמה.

הוסיף הנתבע וטען כי חלק מן החוב הנטען ממילא התיישן. באשר לנכס 300, טען הנתבע כי לא היה מקום לחיוב כלשהו בארנונה שעה שמדובר בנכס שלא ראוי למגורים, וממילא היה מקום לקזז מתוך יתרת החוב בגין הנכס סכום גדול יותר מזה אשר קוזז בפועל.

במסגרת תצהירי העדות הראשית העלה הנתבע טענות מרובות באשר לדרך התנהלות התובעת בכל הנוגע לנכס 300, עד כי טען כי בפועל לא אך שלא נותרה יתרת חוב, אלא שעל התובעת להשיב כספים לידיו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ונתתי דעתי לעדויות הצדדים וסיכומיהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות . טעמיי להלן.

התיישנות

אקדים ואומר כי התיישנות היא מכשיר דיוני. אין היא סותרת את שאלת קיומה של עילת התביעה, אלא מקימה מעין מחסום בפני תביעתה בפועל.

(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 506/82 זונטג ואח' נ' עזבון המנוח מנדלסון דוד ז"ל ואח' פ"ד מ(3) 113).

צודק ב"כ התובעת בטענתו כי שאלת דחייתה של תביעה מחמת התיישנות, נבחנת על ידי בית המשפט בצמצום רב.

במסגרת ע"א 9431/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (פורסם בנבו), פסקה כבוד השופטת פרוקצ'יה :

"מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העיקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל".

ובהמשך :

" על הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה על פי טיבה, נטייה להצר את תחום הפרשנות של ההתיישנות".

נקודת המוצא הינה שאין לחסום את דרכו של בעל דין בשערי בית המשפט, אלא במקרים חריגים. מאידך, יש לאזן מטרה ורצון אלו, אל מול ההבנה שיש להגביל את תקופת ה"חשיפה" של כל אחד מבעלי הדין לתביעות, בין היתר מתוך מטרה ליצור וודאות מסחרית וכלכלית.

בהוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), נקבע:

5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –