עיריית חדרה נ' פרץ ואח'

החלטה

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט ח' שרעבי) מיום 2.4.13 אשר קיבל את בקשת המשיבים וקבע כי יש להחיל בעניינם את החסינות לעובדי ציבור הקבועה בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הנזיקין"). כפועל יוצא, נדחתה התביעה שהוגשה כנגד המשיבים, בהתאם להוראת סעיף 7 ג לפקודת הנזיקין ונפסקו הוצאות כנגד המבקשת עבור כל משיב ומשיב (להלן: "ההחלטה").

רקע:

עסקינן בתביעה כספית בסך 672,361 ₪ שהוגשה כנגד המבקשת עיריית חדרה (להלן: "המבקשת" או "העירייה") בבית משפט השלום בחדרה (להלן: "בית משפט קמא"), ע"י מר אליהו אטדגי (להלן: "התובע"), שעניינה תשלום התמורה עבור עבודות גרירה ואחסון של כלי רכב, שבוצעו ע"י התובע לבקשת המבקשת במהלך השנים 2008-2010, בהתאם להוראות הממונים והפקחים מטעמה.

התובע ציין בכתב התביעה כי בחודש מאי 2010 נפגש עם מנכ"ל המבקשת דאז על מנת להסדיר את תשלום החוב ואף העביר אליו, לבקשתו, את תעודות הגרירה והזמנות העבודה על מנת שהמבקשת תטפל בעניין.

אלא מאי, ביום 2.9.10 נשלחה אל התובע תשובה מטעם המבקשת לפיה נדחתה בקשתו לתשלום חוב בגין גרירה ואחסון, מאחר ולא נחתם חוזה בין הצדדים ועל כן, המבקשת מנועה מלשלם לו.

באלה הנסיבות, הגיש התובע את תביעתו בבית משפט קמא.

המבקשת הגישה כתב הגנה ביום 7.2.12 במסגרתו טענה כי על פי הוראות סעיף 197 לפקודת העיריות, לא תתקשר המבקשת בחוזה לביצוע עבודה אלא על פי מכרז פומבי. עוד טענה המבקשת כי לפי פקודת העיריות מורשי החתימה של המבקשת בהזמנות, הכרוכות בהוצאה כספית, הם ראש העירייה והגזבר, ומאחר ואלה לא חתמו על חוזה או הזמנות בכתב, המסדירות את פעולות הגרירה או האחסון על ידי התובע, המבקשת מנועה מכוח הדין לשלם לתובע את הסכומים הנטענים.

עוד הוסיפה המבקשת במסגרת כתב ההגנה כי ככל שהתבצעו הזמנות גרירה על ידי מי מעובדי המבקשת, כי אז יש לקבוע שמדובר בחריגה מסמכות, שלא כדין.

בישיבת קדם משפט שהתקיימה בבית משפט קמא ביום 17.6.12 ציין ב"כ המבקשת כי למיטב הבנתו ובהתאם למסמכים שראה אכן ניתנו שירותי גרירה למבקשת ע"י התובע.

כמו כן, ציין גזבר המבקשת באותה ישיבה כי לטענתו ישנו קשר פסול בין התובע לבין מר יהודה פרץ (המשיב מס' 1), שעבד אצל המבקשת כמנהל אגף שיפור פני העיר עד ליום 9.9.2008, ובין מר שולי לוי (המשיב מס' 2) אשר החליף את מר פרץ בתפקידו ושימש בתפקיד עד לשנת 2010.

נוכח דבריו של הגזבר המליץ בית משפט קמא לתובע לתקן את כתב התביעה ולצרף את מר פרץ ומר לוי (להלן: "המשיבים"), כנתבעים נוספים.

ביום 8.7.12 הוגש כתב תביעה מתוקן כנגד המבקשת וכנגד המשיבים.

ביום 25.11.12 הוגשה בקשה ע"י משיב 1 להכרה בחסינותו כעובד ציבור וביום 27.11.12 הוגשה בקשה דומה ע"י משיב 2; המבקשת מצידה התנגדה למתן חסינות למשיבים, בהדגישה כי דין התביעה נגדה להידחות, ואילו התובע השאיר את שאלת החסינות לשיקול דעתו של בית המשפט.

ביום 2.4.13 ניתנה החלטת בית משפט קמא אשר קיבל את בקשות המשיבים וקבע כי חלה בעניינם חסינות עובדי ציבור לפי סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין, וכפועל יוצא נדחתה תביעת התובע כנגד המשיבים.

על ההחלטה האמורה הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת בפניי.

יצוין כי ביום 29.5.13 התקיים בפניי דיון במעמד הצדדים אשר לא הביא את המחלוקת בין הצדדים לסיום, ועל כן אני נדרשת למתן החלטה בבקשה.

טענות הצדדים:

המבקשת טוענת כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי התנהלות המשיבים אינה עולה כדי התנהגות בשוויון נפש, אלא לכל היותר עולה לכדי רשלנות בלבד, בנסיבות בהן ההתקשרות של המשיבים עם התובע ללא מכרז או הסכם חתום הינה פעולה בחוסר סמכות, ועל כן היתה כדי שוויון נפש המהווה חריג לחסינות עובד ציבור.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי שגה בית משפט קמא כאשר קיבל את גרסתו של משיב 1 מבלי שהובאו ראיות לחיזוק גרסתו, וכן טעה כשהעביר את נטל ההוכחה אל כתפי המבקשת בקובעו כי המבקשת לא פירטה בתצהיר, כדרישת תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור) תשס"ו-2006 (להלן: "התקנות"), אילו בדיקות ערכה על מנת לברר האם לא מתקיימים במקרה דנן תנאי החסינות.