עיריית חדרה נ' לביא

החלטה

בפניי בקשת הנאשם להורות על ביטול פסק הדין שניתן בהעדרו ביום 4.3.14.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של העמדת רכב על המדרכה ביום 12.10.12.

הנאשם זומן כדין לדיון ביום 4.3.14 (אישור המסירה נמסר לבן משפחה) ולמרות זאת לא התייצב לדיון. משכך, ניתן פסק הדין בהעדרו.

הנאשם טוען כי לא ידע על מועד הדיון, שכן אישור המסירה נמסר, ככל הנראה, לאחד מילדיו הקטינים ומכל מקום, בן המשפחה אשר קיבל את הזימון לא מסר לו אותו. לכן מבקש הנאשם לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרו.

המאשימה מבקשת לדחות את הבקשה.

לטענתה אישור המסירה נמסר כדין ולא זו בלבד שהנאשם לא פרט את ההגנה העומדת לו באם יבוטל פסק הדין, אלא הוא אף לא צרף תצהיר תמיכה לבקשתו.

כן טענה המאשימה כי הנאשם אינו עומד בתנאי סעיף 130(ח) לחסד"פ ולכן יש לדחות את הבקשה, בהפנותה לפסקי דין רלוונטיים.

דיון

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 קובע:

"130 (ח)נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע."

לא אחת נדונו בפסיקה אמות המידה המנחות את בית המשפט בבואו להחליט בעניין זה ויפים לעניין זה הדברים שנקבעו ברע"פ 10200/03 דביר שחוח נ' מ"י (4.12.03):

"אמות המידה המנחות את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין קבועות בסעיף 130 (ח) לחסד"פ. הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי ביטול פסק הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית המשפט את בקשתו...ב

נחזור ונזכיר בהקשר זה, כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע ודינו נגזר. על מנת לשכנע את בית המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק הדין, ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא, שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי התייצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון... יחד עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש – וזו האפשרות השניה – שאי היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל. כך לדוגמא, אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שיכחה גרידא אולם מבקשתו עולה באופן חד משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה כלל לא שהה בתוך גבולות המדינה, בנסיבות אלה, החלטה שלא לבטל את פסק הדין תגרום למבקש עיוות דין שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו". 

כן נקבע בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (6.1.09):

"בקשה לביטול פסק דין אין להגיש באופן סתמי וללא ביסוס הטענות המועלות בה.... בית המשפט המעיין בבקשת הביטול מוסמך לדחותה על סמך האמור בה בלבד; כך ייעשה בוודאי אם הטענות אינן מאומתות והבקשה אינה מגלה עילה לביטול פסק הדין."

אם נחזור לענייננו, סבורה אני כי לא התקיימו התנאים לביטולו של פסק-הדין.

הנאשם כאמור זומן כדין לדיון וטענתו לפיה לא קיבל את הזימון שכן "ככל הנראה הזימון נמסר לאחד מילדי הקטינים וזה כנראה שכח למסור לי את המכתב" לא בוססה ולא נתמכה בתצהיר. יתרה מזאת, כבר נפסק בעבר כי נימוק זה אינו מצדיק את אי התייצבות הנאשם לדיון (לעניין זה ראה רע"פ 5377/03 וג'די ג'מאל נ' מדינת ישראל (29.6.03); ר"ע 418/85 פרץ רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, (14.8.85) ורע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מ"י (23.2.04)).

הנאשם אף לא פירט מדוע נגרם לו עיוות דין כתוצאה משפיטתו בהעדרו ובכך גם התנאי השני הקבוע בחוק לא מתקיים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.