עיריית גבעתיים נ' יעקבי ואח'

לפנַי בקשה של עיריית גבעתיים לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מ' אגמון-גונן) מיום 9.8.2017 בת"צ 40550-12-10, בגדרו חויבה המבקשת להשיב לחברי הקבוצה סכום כולל של 8,214,000 ש"ח בגין גביית יתר של ארנונה וכן לשלם לתובעים הייצוגיים גמול בסך של 300,000 ש"ח ולבאי-כוחם שכר טרחה בסכום כולל של 1,200,000 ש"ח.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1. במוקד התובענה הייצוגית שהוגשה לבית המשפט המחוזי עמדה "ארנונה מיוחדת – שירותי כבאות" שגבתה עיריית גבעתיים (להלן: העירייה או המבקשת) בכובעה כרשות כבאות עירונית לפי חוק שירותי כבאות, התשי"ט-1959 (להלן: חוק שירותי כבאות). במהלך שנת 2010 חויבו תושבי גבעתיים, ובהם המשיבים, בארנונה כללית, ובנוסף חויבו בארנונה מיוחדת לכבאות בסכום של 200.54 ש"ח (להלן: הארנונה המיוחדת). גביית הארנונה המיוחדת נעשתה מכוח סעיף 10.1 לצו הארנונה של העירייה משנת 1985, בו צוין כי ארנונת הכבאות הוטלה בהתאם להחלטת מועצת העיר, אשר התקבלה לפי סעיף 16(א) לחוק שירותי כבאות. במאמר מוסגר יצוין כי חוק שירותי כבאות בוטל בשנת 2013.

2. ביום 26.12.10 הגישו המשיבים תובענה מנהלית כנגד המבקשת ובצדה בקשה לאשרה כתובענה ייצוגית. המשיבים טענו, כי הטלת הארנונה המיוחדת גרמה להעלאה חריגה של תעריפי הארנונה בתקופה הרלוונטית, מבלי שנתקבל אישור מראש לגבייתה מאת שרי הפנים והאוצר, כנדרש על פי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים). בנוסף טענו המשיבים כי הארנונה המיוחדת נגבתה בסכום קבוע שאינו נגזר מאופן השימוש בנכס ומשטחו, בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק ההסדרים. המשיבים ביקשו סעד המצהיר כי העירייה אינה זכאית להמשיך לגבות את הארנונה המיוחדת וכן סעד של השבה.

3. לאחר שהוגשה בקשת האישור האמורה, הגישה המבקשת בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין. נטען, כי בשנת 2006 הוגשה נגד העירייה תובענה ייצוגית בעילה זהה, אשר הסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 2.7.2008 (ת"מ (מחוזי ת"א) 108/06 כץ נ' עיריית גבעתיים (להלן: עניין כץ)). ביום 28.5.2012 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לסילוק על הסף ואישר את התובענה כתובענה ייצוגית.

4. ביום 27.6.2012 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית (בר"ם 5006/12). ביום 4.11.2012, במסגרת הדיון בבקשת רשות הערעור, הגיש משרד הפנים את עמדתו בשאלה האם גביית הארנונה על ידי המבקשת הייתה חוקית. משרד הפנים גרס כי המבקשת לא הייתה מוסמכת לגבות את הארנונה המיוחדת, וזאת מבלי להביע עמדה לגבי טענות הגנה שונות שעשויות לעמוד לה. כמו כן, בהקשר להסדר הפשרה אליו הפנתה המבקשת, ציין משרד הפנים כי ככלל אין בכוחן של הוראות בהסדר פשרה העוקפות את הדין או הכובלות את שיקול דעתה של הרשות כדי לגרוע מתוקפן של הוראות חוק, וכי הוראות החוק חלות על אף הסדר פשרה שאושר. ביום 25.6.2013 נדחתה הבקשה (השופט ע' פוגלמן), תוך שנקבע כי טענותיה של המבקשת שמורות לה במלואן לשלב הערעור.

5. בעקבות דחיית בקשת רשות הערעור, המשיכה להתנהל התובענה הייצוגית בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. ביום 9.8.2017, לאחר שהליך גישור בין הצדדים לא צלח, ניתן פסק דין בתובענה. במסגרתו, קיבל בית המשפט את התובענה ואושרה השבה אישית לכל אחד מחברי הקבוצה בסכום כולל של 8,214,000 ש"ח כאמור. כן נקבע, כי העירייה תשלם למשיבים גמול בסך 300,000 ש"ח ולבא-כוחם שכר טרחה בסכום כולל של 1,200,000 ש"ח. לעניין זה נקבע, כי הגמול למשיבים ישולם עם מתן פסק הדין, מחצית שכר הטרחה תועבר עם מתן פסק הדין ומחציתה השנייה עם תשלום סכום ההשבה על ידי העירייה לחברי הקבוצה.

6. לאחר מתן פסק הדין, הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט לעניינים מנהליים לעכב את ביצוע פסק הדין עד להגשת ערעור עליו. בא-כוח המשיבים הסכים באופן חלקי לבקשה. הוסכם על ידו כי ההשבה לחברי הקבוצה תעוכב, תוך שהעירייה תפקיד לחשבון נאמנות משותף, בניהול שני באי-כוח הצדדים, מדי חודש בחודשו החל מחודש ינואר 2018, סכום של חצי מיליון ש"ח, משך תקופה של 21 חודשים. לצד זאת, התנגד בא-כוח המשיבים לעיכוב ביצוע תשלום הגמול למשיבים ותשלום שכר טרחתו. ביום 15.10.2017 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים את הבקשה באופן חלקי, וקבע כי מחצית שכר הטרחה והגמול ישולמו תוך 15 ימים מיום מתן ההחלטה, וכי ההשבה לחברי הקבוצה תעוכב, ובלבד שהעירייה תפקיד לחשבון נאמנות משותף מדי חודש בחודשו, החל מחודש ינואר 2018, סכום של 250,000 ש"ח.

א.             המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, ולצדו בקשה לעיכוב ביצועו – זו הבקשה שלפנַי.