עיקול על כספי עובדת

פתח דבר וגדר המחלוקת

1.         בפניי בקשה לביטול צו עיקול זמני שהוטל במעמד צד אחד על זכויותיה של המבקשת, בהתאם להחלטות מימים 13.5.13 ו - 22.5.13, שניתנו במעמד צד אחד.

2.         המבקשת עבדה כפקידה ומנהלת חשבונות אצל המשיבה, חברה העוסקת בתחום האלומיניום, משך תקופה של למעלה מעשור. 

3.         לטענת המשיבה, כפי שזו נטענה בכתב התביעה ובבקשה להטלת העיקול, הפקידה המבקשת בחשבונותיה הפרטיים המחאות של המשיבה העולות כדי סך של 365,634ש"ח באמצעות זיוף שמות ספקי המשיבה ו/או באמצעות חתימות הסבה על גבי המחאות סחירות שנרשמו לפקודת ספקי המשיבה.

            המשיבה תמכה את בקשתה להטלת צו עיקול במכתב מיום 4.3.12, חתום על ידי המבקשת (נספח יא' לבקשה לביטול העיקול, להלן: "המכתב"), בו נכתב כי  המבקשת מודה במעשה הגניבה ומתנצלת על כך שהפרה את האמון שנתנה בה המבקשת, וכי עשתה זאת עקב קשיים כלכליים שעמדו בפניה כאם חד הורית. כמו כן, צירפה המשיבה לבקשתה תדפיסי חשבונות בנק של המבקשת וכן צילומי המחאות, מהם עולה כי בחשבונה הפרטי של המבקשת הופקדו המחאות רבות של המשיבה רשומות לפקודת ספקי המשיבה, תוך שינוי שם הספק או באמצעות חתימת הסבה.

            בנסיבות אלה, הוטל עיקול על מלוא סכום התביעה, אצל חלק מהמחזקים.

4.         ביום 24.9.13 הגישה המבקשת בקשה לביטול צו העיקול הזמני.

            במסגרת כתב ההגנה והבקשה לביטול העיקול, לא הכחישה המבקשת את העובדה שהפקידה בחשבונותיה הפרטיים את ההמחאות, אולם טענה כי עשתה כן מאחר ונעתרה לבקשתו של המנהל והבעלים של המשיבה, מר א' (להלן: "מר א'" או "א'"), לסייע לו "להלבין" כספים ולהסתיר את היקף הכנסות המשיבה מעיני רשות המיסים.

עוד טענה המבקשת, כי המכתב, נערך על ידי מר א' ו/או על ידי מי מטעמו ולא על ידה, וכי א' כפה עליה לחתום עליו, תחת איומים שאם לא תעשה כן, ייפגש עם אביה ויספר לו כי גנבה כספים מהמשיבה.

לאחר שניתן צו העיקול, הגישה המבקשת אף תביעה שכנגד, על סך של 1,709,712 ש"ח, במסגרתה עתרה לפיצוי בסך 1,000,000 ש"ח בגין ביצוע מעשים של הטרדה מינית לרבות שני מעשי אונס, שביצע בה, לטענתה, מר א'. כמו כן, עתרה המבקשת לתשלום זכויות סוציאליות בסך 709,712ש"ח בגין תקופת עבודתה וסיומה אצל המשיבה.

5.         ביום 3.10.13 התקיים דיון ראשון בבקשה לביטול העיקול. לדיון זה התייצבו הצדדים, עדיהם, ובאי כוחם. כמו כן התייצב לדיון זה עו"ד א.ש (להלן: " עו"ד א.ש"), כעד מטעם המשיבה. במעמד זה, לא נשמעו עדויות הצדדים, מאחר והצדדים הגיעו להסכמה עקרונית, שאף קיבלה ביטוי בפרוטוקול. בסופו של דבר, הסכמת הצדדים לא יצאה אל הפועל, והצדדים ביקשו כי בית הדין יכריע בבקשה.

6.         ביום 14.11.13 התקיים דיון נוסף בבקשה, במסגרתו נשמעה עדותם של מר א' ושל רעייתו, גב' ד' (להלן: "גב' ד'"), אף היא עובדת אצל המשיבה, מטעם המשיבה. מטעם המבקשת נשמעה עדותה שלה בלבד. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

המסגרת הנורמטיבית

7.         תקנות 360 עד 387 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות") שעניינן סעדים זמניים, חלות בבית הדין מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

8.         תקנה 362 לתקנות, שהיא התקנה הכללית בעניין הסעדים הזמניים, קובעת כדלקמן:

"(א)הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית הדין ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב)בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

 (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2)אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש".