עיקול נכסים לצורך גבייה עתידית של כתובה

עיקול נכסים לצורך גביית כתובה

בתיק זה ניתנה החלטה בהרכב מלא בתאריך כ"ב באדר תשע"ט (29/3/19) ובה נדחתה הבקשה להטלת עיקול לצורך גביית הכתובה בעתיד. בפסק דין זה ניתנים נימוקים נוספים.

המקרה

הוגשה תביעת כתובה בתאריך כ"ז אדר א' תשע"ט (4/3/2019). ערך הכתובה הנדוניא והתוספת  הנקוב בשטר הכתובה עומד על סך מיליון דולר. בתאריך זה הוגשה בנוסף בקשה ע"י האישה למתן צווי עיקול להבטחת תשלום הכתובה והתוספת. לצדדים חמישה נכסי דלא ניידי משותפים. מלבד נידון כתובה מוגזמת שיש לדון במקרה דנא, יש לברר האם מבחינה הלכתית יש מקום לעיקול נכסים לצורך גביית הכתובה העתידית וכמו דין חוב רגיל או שמא שונה דין הכתובה. נברר להלן את דיני עיקול בחוב רגיל ולאחר מכן נדון בעיקול לצורך כתובה ונדוניה.

המקורות לעיקול נכסים לצורך חוב שלא הגיע זמן פרעונו

דעת הרא"ש - לעקל

הרא"ש במסכת בבא קמא (פ"א סי' ה) כתב:

" [..] וכן נמי מי שבא לפני ב"ד ואומר יש לי תביעה על פלוני ומצאתי לנכסיו במקום ידוע ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ולא אמצא מקום לגבות ממנו חובי ומבקש שיעכבו ב"ד הנכסים עד שיתברר תביעתו וכן ראובן שיש לו שטר על שמעון ולא הגיע זמנו עדיין ובא בתוך הזמן וטען כזאת, הכל לפי הענין ואם רואה הדיין אמתלא בדברי התובע או שלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן, מצווה הדיין לעכב ממון הנתבע עד שיברר התובע תביעתו או עד שיגיע זמן השטר.  וכן מצאתי בשם הגאון ז"ל כתוב דתקנתא דרבנן הוא באיניש דמפסיד נכסיה משום השבת אבידה.

ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן אלא דין גמור הוא שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד. וכן נמצא תשובה לרב אלפס ז"ל דלא מצי למימר אחוי טירפך ואשלם לך אלא היכא דאית ליה נכסי דסמיך עלייהו הא לאו הכי יכול לחזור בו דמצי א"ל אדהכי והכי אכלת לזוזא וליכא לאישתלומי מינך"

ובספר התרומות שער ט"ז (ח"ג אות א) הביא את השאלה והטעים כי הצד לומר שאין ניתן לעקל לצורך גביית החוב לכשיגיע זמן פרעונו, הוא משום שמלוה להוצאה ניתנה ועל דעת כך ובתנאי זה ניתנה ההלוואה שאם ימצא ממה לגבות בעת הפירעון, אזי ייגבה החוב, אולם אם לא ימצא ממה לגבות אזי יפסיד המלוה, וכך כתב:

"והיכא שלוה לזמן ובתוך הזמן ראה המלוה שהלוה מבזבז ומפקיר את נכסיו ואין לו כי אם מטלטלין, שאלו היו לו קרקעות אם מוכרן ומבזבז דמיהן לא היה נפסד המלוה בכך, שהרי טורפן, אך כשאין לו אלא מטלטלין בזה יש לחוש למלוה לפסידת חובו ותובע את שלו מהו, מי אמרינן לאו כל כמיניה דכיון דמלוה להוצאה ניתנה אדעתא דהכי אוזפיה, דאי משכח ממאי לגבות בזמניה גבי ואי לא פסיד"

דעת רב יהודאי גאון ודעת הרמב"ן – אין לעקל, דעת הרי"ף – לעקל

ובהמשך דברי התרומות כתב:

וכן מצוי בתשובה לרב יהודאי גאון ז"ל שהמלוה שבקש ללכת למדינת הים ולא הגיע זמן פרעון אין לו לתבעו ואין לומר לו תן לי ערב. או דילמא אמטלטלי נמי חיישינן דילמא שמיט ואכיל להו לוה וכי מטיה זמניה ליכא לאשתלומי מיניה.

והרב אלפסי בתשובה הולך על דרך זו וזה תופסה, ראובן מכר שדה לשמעון ונטל הממון ויצאו עליה עסיקין, ובא לבית דין וטען, חושש אני שמא תאבד ממוני ואם תצא השדה מידי לא אמצא לך כלום, קנה באותו ממון קרקע שאם יערער עלי אדם שאטרוף אותו. והשיב, טענה יפה היא [..] ומצינו רבותינו שמקפידין וחסין על בני אדם שלא יאבד ממונם [..] אלה הם דבריו.

ומפני שנסתפקתי בהכרעתם שאלתי בזה ה"ר משה בר' נחמן ז"ל. וזה אשר השיב [..] לא מצינו בתלמוד למי שאינו מתחייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בב"ד משום חששא זו שמא יזכו אחרים בממונו [..] אבל מלוה למי שאין לו נכסים, וכן הלוקח ממי שאין לו קרקע אחר הוא רוצה ליזוק בנכסיו, מה נעשה לו, לכשיבא זמן חובו הרי הדין ביניהם [..] בדיני ממונות עד שיתחייב אין תופסין ממנו.

וסוף דבר גבי מלוה ולוה אין בית דין נזקקין להם עד שיגיע זמנם, אבל גבי מוכר שמא יש לדון כדברי רבינו ז"ל, מפני שהוא קרוב למקח טעות, וכל שכן היכא דאתנהו לזוזי דיהיב ליה, כדאמרינן עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, ועוד נתישב בדבר, ע"כ.

נמצא כי דעת רב יהודאי גאון, הרמב"ן ובעה"ת שאין לעקל מנכסי הלווה קודם שהגיע זמן הפירעון גם אם הלווה מבזבז נכסיו או מבריחם. לעומתם, הרי"ף והרא"ש חלקו וסברו שינתן לעקל כדי להציל עשוק מעושקו.