עיסאוי נ' ניב- אל בעמ ואח'

פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת הלית סילש) מיום 18.4.12.

רקע

בחודש מאי 2010 הגיש המערער לבית משפט קמא תביעה להחזר הלוואה בסכום של 200,000$ (להלן: "ההלוואה"), שנתן למנוח אשר חיים חבקין ז"ל (להלן: "המנוח"). המשיבים 1,2 הם אלמנתו וחברת ניב –אל בע"מ. ההלוואה ניתנה על פי הסכם מיום 22.7.99 (להלן: "ההסכם"). בהסכם לא נקבע מועד לפרעון ההלוואה. כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, המנוח נפטר בשנת 2004 בטרם נפרעה ההלוואה.

המשיבים עתרו לדחייה על הסף של התביעה בעילה של התיישנות. ביום 14/3/2011 דחה בית המשפט את הבקשה וקבע כי מאחר שההסכם לא קבע מועד לפרעון ההלוואה, עסקינן בשאלה עובדתית שאין מקומה בבקשה לסילוק על הסף.

לאחר החלטה זו הגיש המערער תצהירי עדויות ראשיות של שניים מעדיו, אשר נחתמו עוד בחודש אוקטובר 2009 ובסוף דצמבר 2011 הגיש תצהיר עדות ראשית שלו עצמו. בנובמבר 2011 חתם המערער גם על תצהיר תשובות לשאלון.

לאחר שהוגשו התצהירים האמורים עתרו המשיבים בשנית לדחיית התובענה מחמת התיישנות. בפסק הדין נושא ערעור זה דחה בית משפט קמא את התביעה בשל התיישנות וחייב את המערער בהוצאות ההליך בסך של 8,000 ש"ח.

תמצית פסק הדין של בית משפט קמא

בית משפט קמא סבר כי לאחר הגשת תצהירי המערער, (התובע בבית משפט קמא) נמצאו לפניו כל ראיות התובע. לכן, אפילו יתקבלו כל טענות התובע וטענות המצהירים מטעמו, ללא כל סייג מן ההיבט העובדתי, עדיין יש לקבוע כי התביעה התיישנה ולפיכך נדחתה התביעה.

בית משפט קמא התייחס לשלושה מכתבי דרישה שצורפו לתצהיר התובע מיום 25/12/2011. מועדי המכתבים הם 10/10/2002, 15/12/2002 ו- 21/9/2003 (המכתבים צורפו לתצהיר התובע כנספחים ז', ח' ו- ט').

בית משפט קמא קבע כי אלמלא הצגתם של מכתבי הדרישה שאלת מועד פרעון ההלוואה הייתה טעונה בירור עובדתי לשם הכרעה בשאלת ההתיישנות. אולם, "משהוגשו מכתבי הדרישה, והתובע אישר בתצהירו כי נשלחו מכתבי דרישה להחזר ההלוואה, הרי אין מנוס מבחינת שאלת משמעותם, והאם אין לראות את התובע, נוכח משלוח אותם מכתבים, כמי שחיווה דעתו באופן מפורש כי זכאותו לקבלת החזר ההלוואה התגבשה כבר בשנת 2002, הוא תאריך מכתב הדרישה הראשון. מצאתי כי התשובה לכך היא חיובית" (עמ' 4 לפסק הדין, שורות 20 עד 24). מכאן המשיך בית משפט קמא וקבע כי "בתאריך הגשת התביעה בחודש מאי 2010 חלפה תקופת ההתיישנות אשר יש למנות אותה מיום משלוח מכתב הדרישה הראשון". בית משפט קמא תמך קביעתו גם בכך שמהתצהירים הנוספים שהוגשו מטעמו של המערער עולה כי לשיטת מוסרי התצהירים לא נרשם במסגרת ההסכם תאריך לפרעון ההלוואה נוכח בקשתו של המנוח אשר טען כי בכל מועד בו יבקש התובע את פרעון ההלוואה – הוא יפרענה לידיו (עמ' 4, שורות 32 עד 35, עמ' 5, שורות 1 עד 3).

בית המשפט התייחס לטענת המערער, בתגובה לבקשה השנייה לדחיית התביעה על הסף, בדבר היות מכתבי הדרישה פרי הגיגיו של עורך הדין (להלן: "אברהם שאול") ששלח אותם, כי הוא לא התבקש על ידי התובע לשולחם וכי עורך הדין כלל לא ייצג את המערער. בית משפט קמא דחה את טענת המערער וקבע שהיא אינה סבירה, שכן המכתבים צורפו לתצהיר על ידי המערער עצמו. הדעת נותנת שאם המכתבים לא היו נשלחים על דעתו - לא היה מחזיק בהם בידיו ולא היה מצרפם כראייה בהליך שעניינו השבת ההלוואה. כמו כן העובדה שאין מדובר במכתב אחד אלא בשלושה מכתבים שנשלחו במועדים שונים ושהמערער ציין בסעיף 22 בתצהירו "אני ידעתי על כך אך התעלמתי" מלמדים כי המערער ידע למצער על משלוח המכתבים ועל תוכנם ובחר להתעלם מכך. תימוכין נוספים למסקנתו מצא בית המשפט קמא בתצהיר התשובות לשאלון שם השיב המערער כי "יש מכתבים שכתב עורך דין בשמי -3 התראות שכתב בשמי".

לפיכך כאמור נדחתה התביעה על הסף מחמת התיישנות.

תמצית טענות המערער

טענתו המרכזית של המערער היא כי אין לראות במכתבי הדרישה משום תחילת מרוץ ההתיישנות, שכן המכתבים נשלחו שלא על דעתו, אלא על דעת אברהם שאול אשר שלח אותם מיוזמתו מטעמיו הוא.

עוד טען המערער, כי לא הובאה ראיה כלשהיא מטעם המשיבים שההלוואה אכן נפרעה, כי המערער הוא אדם פשוט "אשר אינו יודע בין ימינו לשמאלו", שנתן אמון עיוור במנוח שהיה לו כאב, וכי המערער לא היה כלל לקוחו של אברהם שאול.

המערער הגיש בקשה להתיר לו להגיש, כראיה חדשה בשלב הערעור, תצהיר של שולח מכתבי הדרישה, אברהם שאול. אברהם שאול הוא עו"ד שרשיונו כעורך דין נשלל לטענת המשיבים. בתצהירו של אברהם שאול נטען כי מכתבי הדרישה נשלחו על ידו בשם המבקש, ללא ידיעת האחרון.

דיון

לאחר ששמענו את טענות המערער - לא ביקשנו את תשובת המשיב. דין הערעור להידחות לאחר שלא מצאנו כי יש לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק (תקנה 460ב' בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

לגופם של דברים נציין עוד זאת: אין מחלוקת כי בהסכם ההלוואה לא מצוין מועד פרעון. מועד הפרעון שנטען על ידי המצהירים מטעם המערער הוא המועד בו ידרוש המערער את כספו חזרה (ראה סע' 10 לתצהירו של ג'מיל וסעיף 21 לתצהירו של המערער).