עיסא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "מבוא העמקים"

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בע"פ 64049-12-16 (כב' השופטת ת' נסים שי), מיום 31.05.2017. בגדרו של פסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דין מיום 20.11.2014, וכן על גזר דין מיום 24.11.2016, שניתנו על ידי בית משפט השלום בבית שאן (כב' השופטת א' רבהון), בתו"ב 1198-07-13.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בבית שאן, אשר ייחס לו עבירות של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה); ושימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה.

3. על פי עובדות כתב האישום, המבקש הוא הבעלים והמחזיק במקרקעין, גוש 17393, חלקות 14 ו-15 באדמות כפר כנא (להלן: המקרקעין). בשנת 1998, ביצע המבקש עבודות בניה שלא כדין, ושלא על פי היתר כחוק במקרקעין. המדובר בעבודות בניה הכוללות בניית תוספת למבנה קיים בשטח של כ-230 מ"ר. בשל מעשים אלה, הורשע המבקש, ביום 21.01.2001, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין, הטעונים היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א)-(ב), ו-208 לחוק התכנון והבניה (ת"פ 1810/00 בהעברה מת"פ 2164/99). בעקבות הרשעתו באותו תיק, נתן בית משפט השלום בעניינו של המבקש, בין היתר, צו הריסה למבנה נשוא כתב האישום.

4. ביום 03.09.2004, הוגש לבית משפט השלום כתב אישום נוסף נגד המבקש, אשר ייחס לו עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיפים 205 ו-210 לחוק התכנון והבניה. זאת, לאחר שהסתבר כי המבקש לא קיים את צו בית המשפט ולא הרס את תוספת הבניה, וזאת למרות שלא קיבל היתר בניה או היתר שימוש, כנדרש בחוק. בית משפט השלום הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (ת"פ 20662/04). ביום 10.11.2005, גזר בית משפט השלום על המבקש, בין היתר, 6 חודשי מאסר על תנאי; התחייבות כספית; וקנס כספי בסך 3,000 ₪. עם זאת, דחה בית משפט השלום את מועד כניסתו של צו ההריסה לתוקף, ליום 10.07.2006.  יצוין, כי על גזר דין זה הוגש ערעור לבית משפט המחוזי בנצרת (ע"פ 1488/05), שעניינו ברכיב אחר מתוך גזר הדין (מכולה ובורות סיד מבטון, שגם אותם נצטווה המבקש להרוס).

5. ביום 21.02.2011, ערכה המשיבה ביקורת בנכס, אשר במסגרתה התברר כי המבקש טרם קיים את צו ההריסה וכי הוא ממשיך להשתמש במקרקעין לצורכי מגורים. לטענת המשיבה, המבקש הגיש בקשה להיתר (בקשה מספר 199908173), אולם היא נדחתה, בין היתר, בשל "סטייה ניכרת באחוזי בנייה וקווי בניין". לפיכך, הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף בגין אי קיום צו ההריסה ושימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר (להלן: כתב האישום השלישי), שהוא נושא ההליך שלפנינו.

6. ביום 20.11.2014, הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום השלישי. במועד שנקבע לצורך טיעונים לעונש, הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה לחזור בו מהודאתו בכתב האישום השלישי. בבקשתו, טען המבקש כי הוא נעדר השכלה משפטית; וכי הודאתו ניתנה בנסיבות שלא היו בשליטתו, ועקב לחץ בו היה שרוי; ומהעדר הבנה, בין היתר, של כתב האישום והשלכותיו. עוד טען המבקש, כי יש בידו ראיות להוכחת חפותו, נוכח העובדה כי הוא אינו הבעלים של המקרקעין ואינו מחזיק בהם, ולפיכך יש לזכותו מהעבירות שיוחסו לו. לשיטתו של המבקש, לא ניתנה לו הזדמנות לנהל משפט הוגן ולהוכיח את חפותו, ולפיכך, יש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, ולנהל משפט הוכחות בפני בית המשפט. ביום 26.09.2014, דחה בית משפט השלום את בקשתו של המבקש לחזור בו מהודאתו. בית משפט השלום קבע, כי טענות המבקש אינן נופלות בגדר הנימוקים המיוחדים בגינם יתיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודאתו. בית משפט השלום ציין, בהקשר זה, כי הודאתו של המבקש בעובדות כתב האישום ניתנה לפני כשנתיים, שעה שהיה מיוצג על ידי עורך דין; מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי המבקש נכח בדיון; כתב האישום הוקרא לו ותוכנו הוסבר לו; ורק לאחר זאת הודה המבקש בעובדותיו של כתב האישום השלישי. אשר לטענת המבקש כי הוא אינו הבעלים של המקרקעין, קבע בית משפט השלום, כי טענות המבקש בעניין זה עומדות בסתירה לאמור בכל כתבי האישום שהוגשו נגדו, בהם הודה והורשע, והם אינם מתיישבים עם גזרי הדין שניתנו במסגרתם. לבסוף, קבע בית משפט השלום, כי "כל עניינה של בקשה זו להאריך ולסרבל את ההליכים בתיק זה, שהוגש עוד ביום 09.07.2013, ולדחות את הקץ", וכאמור, דחה את בקשתו של המבקש.

7. ביום 24.11.2016, נגזר דינו של המבקש בבית משפט השלום. בבואו לקבוע את מתחם הענישה, התייחס בית משפט השלום לחומרתן של העבירות אותן ביצע המבקש, אשר פוגעות בשלטון החוק; לערכים החברתיים שנפגעו ממעשיו של המבקש, ובהם: פגיעה באמון הציבור בבתי משפט; ולמדיניות הענישה המחמירה בעבירות מסוג זה, המוגדרות בפסיקה כ"מכת מדינה". בהמשך, עמד בית משפט השלום על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, וביניהן, את היקף הבניה הבלתי חוקית; משך הזמן בו בוצעו העבירות; הזכויות שנפגעו כתוצאה ממעשיו הבלתי חוקיים של המבקש; והעובדה כי המבקש הפר במעשיו צווים שיפוטיים באופן מתמשך. לאור האמור, קבע בית משפט השלום, כי מתחם העונש ההולם יכלול קנס כספי שינוע בין 40,000 ₪ לבין 120,000 ₪; ומאסר על תנאי שינוע בין חודש לבין 8 חודשים. 

 לצורך קביעת עונשו של המבקש בגדרי מתחם הענישה, נתן בית משפט השלום את דעתו לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה. בית משפט השלום ראה כשיקולים לקולה את העובדה כי המבקש הודה וחסך זמן שיפוטי יקר; את מצבו הכלכלי הקשה, כנטען על ידי המבקש; את היותו של המבקש כבן 77, שהוא אדם נורמטיבי, לפי הנטען; את היותו נעדר כל עבר פלילי; ואת טענת המבקש כי עשה ניסיונות להשגת האישורים הנדרשים אך הדבר לא עלה בידו, בין היתר, בשל היעדר שיתוף פעולה מצידם של אחרים הקשורים במקרקעין. אשר לטענת המבקש, כי אין ביכולתו להשיג את ההיתר הנדרש, ציין בית משפט השלום, כי "בפני הנאשם [המבקש] עומדת קשת של הליכים אזרחיים ותכנוניים, שהיה באפשרותו לנקוט כדי להסדיר את המצב התכנוני. בין אם בהסכמת השותפים או ללא הסכמתם, ועמדו לרשותו שנים ארוכות לנקוט בהם ולפעול במרץ להסדיר את המצב התכנוני של הנכס אולם הוא נמנע מלעשות כן ושקט על שמריו". לאור האמור, גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: חודש מאסר על תנאי, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע, למשך שנתיים; קנס כספי בסך 40,000 ₪ או 400 ימי מאסר תמורתו; והתחייבות כספית, על סך 10,000 ₪, להימנע מביצוע אחת מן העבירות בהן הורשע המבקש, או עבירה לפי סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה, למעט עבירת שימוש ללא היתר, וזאת במשך שנתיים.