עיסא נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז מרכז

החלטה

1.מונחת לפניי בקשתו של המבקש (התובע) לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד של ההחלטה אשר ניתנה ע"י בימ"ש זה ביום 19.8.10 ואשר לפיה התקבלה בקשתה של המשיבה (הנתבעת) לדחייה על הסף של התובענה שהוגשה כנגדה ע"י המבקש (להלן: "הבקשה"). יובהר כי בהחלטתו מיום 19.8.10 הורה ביהמ"ש על דחייתה על הסף של התובענה שהוגשה ע"י המבקש כנגד המשיבה בשל קיומו של מעשה בית דין, זאת – בהתאם לקבוע בתקנה 101 (א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, השתמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א").

בנוסף, ראוי לציין כי עוד ביום 19.8.10 ניתנה ע"י בימ"ש זה החלטה נוספת בהתאם לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 בעניין השמטה שנפלה בהחלטה הנ"ל שניתנה באותו יום ע"י ביהמ"ש זה, ואשר מפאת חשיבות הדברים עיקרה מובא בזה:

"ביום 19.8.2010 נתן בית המשפט החלטתו בבקשת הנתבעת לדחיית התובענה על הסף (להלן: "ההחלטה"), זאת לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה. יודגש כי בעת שניתנה ההחלטה עמדה לנגד עיניו של בית המשפט החלטתו הקודמת מיום 3.6.2010, לפיה הבקשה, התגובה לה והתשובה לתגובה תידונה בדיון שנקבע ליום 31.10.2010, אך נתון זה לא צוין בגוף ההחלטה מיום 19.8.2010 ונשמט מנוסח ההחלטה שניתנה היום על ידי בית המשפט. נוכח העובדה כי מלוא המסכת העובדתית והמשפטית נפרסה במלואה לפני בית המשפט במסגרת הבקשה, התשובה לה והתגובה לתשובה, לא מצאתי לנכון לדחות את מתן ההחלטה בבקשה עד ליום 31.10.2010 ולקיים דיון סרק במועד הנ"ל, במיוחד נוכח העובדה כי לב"כ הצדדים ניתנה מלוא האפשרות לפרוס את טענותיהם בכתב בנוגע לבקשה וכך אף עשו. לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי יהיה זה נכון וראוי ליתן החלטה בבקשה כבר בשלב זה ולבטל את הדיון שנקבע ליום 31.10.2010.

המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים באמצעות הפקסימיליה בצירוף עותק מההחלטה מיום 19.8.2010 ותודיעם בדבר ביטול הדיון שנקבע ליום 31.10.2010".

2.בבקשתו מציין המבקש כי על שתי ההחלטות הנ"ל שניתנו ע"י בימ"ש זה ביום 19.8.2010 (להלן: "ההחלטה") הוגש על ידו ערעור לביהמ"ש העליון. במסגרת בקשתו הנוכחית מבקש המבקש לעכב את ביצועה של ההחלטה העוסקת בדחייה על הסף של תביעתו כנגד המשיבה, תוך שהוא מבהיר כי השימוש שנעשה על ידי ביהמ"ש בהלכות שנקבעו בנושא דחייתה של תובענה על הסף הינו שגוי. לדידו שגויה גם העדפת האינטרס בדבר סופיות הדיון על פני זכותו של המבקש לפנות לערכאות הואיל וזכות הפניה לערכאות הוכרה כזכות יסוד חוקתית. בנוסף עוסק הערעור גם בחיובו של המבקש בתשלום הוצאות בסך של 15,000 ₪ בתוספת סכום השווה למע"מ כדין. לגרסתו של המבקש, מדובר בהוצאות גבוהות אשר הוטלו עליו ללא הצדקה ומבלי להתחשב בנסיבות המקרה. בנוסף נטענו ע"י המבקש טענות לגבי דרך התנהלותו של ביהמ"ש בכל הנוגע להחלטה שלא לקיים דיון בבקשה לדחייה על הסף שהגישה המשיבה חרף העובדה שדיון כאמור נקבע כבר ומועדו הודע לצדדים, וזאת – מבלי ליתן לצדדים הודעה מוקדמת בדבר ביטולו של מועד הדיון שנקבע, ומבלי לאפשר להם הזדמנות אחרונה לשטוח טענותיהם בפניו. לטענת המבקש הדבר מהווה פגיעה אנושה בזכותו לפנות לערכאות.

המבקש סבור כי סיכויי הצלחתו בערעור הינם טובים וגבוהים (ראו סע' 32 לבקשה לעיכוב ביצוע) וכי מאזן הנוחות מחייב את עיכוב החלטתו של ביהמ"ש מיום 19.8.10 הואיל ומימוש ההחלטה טרם שמיעת הערעור משמעותו הריסת התשתית של המבנה שהקים על המקרקעין שבבעלותו אשר יהיה בה כדי לשים קץ לכל נסיונותיו לממש את זכותו החוקתית באשר לקניינו עוד בטרם ידון ערעורו בביהמ"ש העליון (ראו סע' 36-39 לבקשה לעיכוב ביצוע).

עוד טוען המבקש, כי חיובו בתשלום הוצאות בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ יש בו כדי להמית עליו "אסון כלכלי", וכי יאלץ לפנות לקבלת סיוע ממוסדות פיננסיים או אחרים שכן אין בידו לשלם את הסך שהוטל עליו (ראו' סע' 40 לבקשה לעיכוב ביצוע).

לנוכח כל אלה טוען המבקש כי הנזק שיוסב לו במידה ולא תתקבל בקשתו לעיכוב ביצוע יהיה רב וכבד, ולאו בר תיקון גם אם יזכה בערעורו, כולו או חלקו, בביהמ"ש העליון (ראו סע' 41 לבקשה לעיכוב ביצוע).

3.לאחר שעיינתי בבקשתו של המבקש לעיכוב ביצועה של ההחלטה מיום 19.8.2010, לאחר שקראתי בעיון את הודעת הערעור ונימוקיה אשר הוגשו ע"י המבקש לביהמ"ש העליון, ולאחר ששבתי וקראתי את ההחלטות שניתנו ע"י בימ"ש זה ביום 19.8.2010 הגעתי למסקנה כי אין מקום להעתר לבקשתו זו של המבקש, ודינה – להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן.

4.אני סבור כי כל הטענות שמעלה המבקש במסגרת הבקשה ובמסגרת ערעורו לביהמ"ש העליון כבר הוכרעו לגופו של עניין על ידי בימ"ש השלום (כב' סגן הנשיא השופט גולדיס) ועל ידי בימ"ש זה בערעור על החלטתו (כב' השופטת הבכירה אהד). שתי ערכאות משפטיות אלה כבר קבעו כי היתר הבניה שהוצא למבקש בשנת 2007 על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "קסם" (להלן: "הוועדה המקומית") מנוגד לתוכנית המפורטת החלה על המקרקעין נשוא התובענה שהוגשה על ידי המבקש כנגד המשיבה ולפיכך אינו חוקי, ובטל מעיקרה. שתי הערכאות הנ"ל כבר קבעו כי הוועדה המחוזית מוסמכת לבצע את צו ההריסה מבלי להזקק להגשת ערר על חוקיותו של היתר הבניה אשר הוצא למבקש על ידי הוועדה המקומית. בהחלטה בערעור אשר ניתנה על ידי כב' השופטת הבכירה אהד נקבע באופן מפורש כי חוות דעתו של עו"ד תילאווי אינה יכולה לסייע למבקש, ומסקנותיהן של שתי הערכאות המשפטיות הנ"ל הפכו לחלוטות לאחר שבקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה על ידי כב' השופט א. לוי אשר קבע כי בתי המשפט הנ"ל פעלו בגדר סמכויותיהם.

משכך, כבר קיים מעשה בית דין ברור וטענותיו של המבקש במסגרת התובענה שהגיש כנגד המשיבה היוו ניסיון נוסף מצידו לתקוף החלטות חלוטות שניתנו על ידי ערכאות משפטיות קודמות, ובכלל זה אף לעקוף בצורה בלתי ראויה את החלטתו של ביהמ"ש העליון שלא ליתן לו רשות ערעור.

גם טיעונו של המבקש לפיו ביצע הריסה חלקית של רצפת הבטון באופן התואם, לגירסתו, את היתר הבניה שניתן לו על ידי הוועדה המקומית ולפיכך יש בכך כדי להכשיר את היתר הבניה שניתן לו, עובדה ששמשה נדבך מרכזי בתובענה נשוא ההחלטה מיום 19.8.2010 - אין בו כדי להועיל למבקש הואיל וכבר נפסק על ידי כל הערכאות הקודמות שנזכרו לעיל כי בנייתה של רצפת בטון באופן הסותר את התכנית המפורטת מאיין את תוקפו של היתר הבניה שהוצא למבקש על ידי הוועדה המקומית.

גם העובדה שהוועדה המקומית עצמה קבעה כי היתר הבניה שניתן על ידה הינו כפוף לכל דין יש בה כדי להבהיר שאין ההיתר הנטען תקף לנוכח קיומן של החלטות שיפוטיות חלוטות הקובעות כי הינו חסר תוקף מחייב בשל היותו סותר את התכנית המפורטת החלה על המקרקעין נשוא הבקשה.

באשר לטענות המבקש בדבר הפגיעה בזכות הטיעון שלו – הרי שאף אלה דינן להדחות. עניינו של המבקש נידון כבר על ידי שלוש ערכאות קודמות, ובטרם ניתנה ההחלטה בדבר דחייתה של התובענה על הסף מיצו הצדדים את זכות הטיעון המוקנית להם שעה שהעלו טיעוניהם על הכתב, ולמבקש ניתנה האפשרות להגיב על בקשת המשיבה לדחות על הסף את התביעה שהוגשה על ידו כנגדה.

כפי שציינתי בסעיף 19 להחלטה מיום 19.8.2010 גם לזכות הגישה לערכאות, על אף היותה זכות יסוד, קיימים גבולות ברורים ומתוחמים כאשר עסקינן בעקרון סופיות הדיון.

משכך, עודני סבור כי החלטות שיפוטיות חלוטות קודמות, והעדרן של נסיבות חדשות ממשיות, מחייבים את העדפת עיקרון סופיות הדיון, וכפועל יוצא מכך - את קבלתה של הבקשה לדחייה על הסף שהוגשה על ידי המשיבה כנגד המבקש, וכן את דחייתה של בקשת המבקש לעיכוב ביצועה של ההחלטה בדבר דחייתה של התובענה הנ"ל על הסף.

5.ניתוח הדברים המובא לעיל מוביל לדעתי למסקנה כי בניגוד לנטען על ידי המערער בסעיף 32 לבקשה, הרי שסיכויי הצלחתו בערעור אינם "טובים וגבוהים". באשר למאזן הנוחות: אני סבור כי בנסיבות רגילות, כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצועו של צו הריסה אכן בדרך כלל מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש עיכוב הביצוע. אולם במקרה הנוכחי, כאשר מדובר בצו הריסה שניתן עוד בשנת 2007, ומשנקבע כבר על ידי שלוש ערכאות קודמות כי מדובר בהיתר בניה שהוצא שלא כדין, אינני סבור כי יש מקום להעתר מסיבה זו בלבד לבקשה לעיכוב הביצוע של ההחלטה מיום 19.8.2010.

התוצאה היא שבקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע החלטה מיום 19.8.2010 – דינה להידחות.

ניתן היום, כ"ז תשרי תשע"א, 05 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.