עינקי נ' החשב הכללי - משרד האוצר

פסק דין

בפנינו בקשה למחיקת הערעור על החלטת המשיב בעניין תשלום קצבת שאיר למערערת על הסף מחמת מעשה בית דין.

רקע

1.ביום 15.5.04 נפטר מר חיים כברה ז"ל (להלן: "המנוח") אשר היה עד לשנת 1996, עם פרישתו משירות המדינה, עובד משרד העבודה והרווחה.

2.המערערת הגישה למשיב תביעה לקצבת שאיר ביום 22.1.11.

3.הואיל והתביעה הוגשה כחמש שנים לאחר המועד האחרון להגשת תביעה לקצבת שאיר, זומנה המערערת לחקירה במשרדי המשיב על פי סעיף 6 לחוק הגמלאות, על מנת לברר האם נתקיימו הנסיבות אשר מאפשרות הארכת מועד להגשת התביעה בהתאם להוראות סעיף 50 לחוק. לאחר חקירה החליט המשיב כי לא נתקיימו נסיבות כאמור ועל כן דחה את תביעתה של המערערת במכתב מיום 17.5.11.

4.כנגד החלטה זו הגישה המערערת ערעור לבית דין זה (ק"ג 43131-07-11). לאחר הגשת הערעור, ולאחר בחינה נוספת של העניין, הגיע המשיב למסקנה הפוכה ולפיה יש לראות במערערת כמי שהגישה תביעתה במועד.

בהתאם לאמור, הגיש המשיב בקשה, בהסכמה, למחיקת הערעור ללא צו להוצאות, בה חזר בו המשיב מהחלטתו לפיה התיישנה התביעה.

5.עם זאת, בסעיף 5 לבקשה האמורה הוסיף המשיב כי אין בשינוי בהחלטתו כדי להקנות למערערת זכות לקצבת שאיר וכי כעת תיבחן התביעה לגופה.

נוכח הבקשה האמורה ניתן פסק דינה של כב' השופטת אגסי מיום 5.3.12 ולפיו "לאור הודעת הצדדים הערעור נמחק".

6.המשיב בדק את תביעתה של המערערת לגופא. לאחר בחינת הדברים וחקירת המערערת הגיע המשיב למסקנה כי בין המערערת לבין המנוח התקיימה פרידה של קבע. נוכח האמור דחה המשיב את תביעתה של המערערת לקצבת שאיר, וזאת בהתאם לסעיף 38(ג) לחוק הגמלאות הקובע:

"אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע, דינה לעניין זה כדין גרושה, אף אם לא השאיר אחריו אישה אחרת".

החלטה זו של המשיב נסמכה בעיקרה על הממצאים שנקבעו במסגרת פסק הדין בבל' 4038/06 בתביעה שהגישה המערערת כנגד החלטת המוסד לאומי לדחות את תביעתה בב לתשלום גמלת שאירים (להלן: "פסק הדין הקודם"). בפסק דינה קבעה כב' השופטת סיגל דוידוב מוטולה כדלהלן:

"עוד עלה מהראיות, כי בשלב מסוים התובעת החליטה לשים קץ לחיים המשותפים, ועקב כך המנוח עזב את הבית המשותף, כפי הנראה במהלך פסח שנת 1997, ועבר לגור בשכירות ביחידת חדר בחצר ביתה של אשתו הראשונה. התובעת וילדיה אמנם טענו בעדותם כי דובר בתקופה קצרה מאוד, שגם במהלכה הגיע המנוח לעתים קרובות לבית המשותף לו ולתובעת, אך טענה זו מנוגדת למסמכים הברורים שהוצגו על ידי הנתבע ופורטו לעיל.

 כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, התובעת המשיכה להצהיר – לפחות במהלך השנים 1999 – 2001 - הן בפני הנתבע, הן בפני רשויות הרווחה והן בפני בית המשפט לענייני משפחה, כי היא והמנוח "פרודים", כי היא מעוניינת להתגרש ממנו, וכי אינו חי עמה ואינו מפרנס אותה. עוד עלה מהצהרותיה כי בשנת 1999 חזרו בני הזוג כפי הנראה לחיות יחד לתקופה קצרה, אך הנסיון נכשל ולאחריו הורחק המנוח מביתה של התובעת לתקופות ממושכות, ואין ראיה כי שב.

ודוק: אין משמעות הדבר כי הקשר בין התובעת למנוח נותק לחלוטין, וייתכן כי היה מגיע מעת לעת לבית התובעת, אך אין ראיה כי חזר להתגורר עמה בשלב כלשהו לאחר 1999. התובעת אף לא ניסתה לטעון כי שילם לה מזונות ו/או השתתף בכלכלת הבית ו/או תמך בה כספית בדרך אחרת.

 התובעת לא ניסתה ליתן כל הסבר, קל וחומר הסבר מתקבל על הדעת, לסתירה הממשית בין הצהרותיה במהלך השנים 1997 – 2001 לבין טענתה הנוכחית. כמו כן לא ניסתה לטעון כי המנוח אמנם עזב את הבית בשנת 1997 ו/או פעם נוספת בשנת 1999, אך לאחר מכן שב. בנוסף לא עשתה כל מאמץ ממשי להוכיח בראיות כי המנוח אכן התגורר עמה בשנה שטרם פטירתו, דוגמת הבאת עדים שאינם קרובי משפחה, תמונות משותפות, מסמכי בנק משותפים או מסמכים אחרים. כל שהציגה הם חשבונות על שם המנוח שנותרו על שמו גם שנתיים לאחר פטירתו ומכאן שאינם מוכיחים דבר, קבלה לא ברורה שהתאריך הנקוב עליה הוא כשנה לאחר הפטירה, ואישור כי המנוח קיבל בגינה גימלת הבטחת הכנסה אך זאת רק עד שנת 1997.

 התובעת אף לא צירפה את כל המסמכים הרלוונטיים לתקופות ההרחקה (שכן מהמסמכים עולה כי היו תקופות נוספות), ולא סיפרה בתצהירה או בעדותה את הסיפור המלא אלא הסתפקה בטענה כוללנית ולקונית כי למעט תקופות ההרחקה (ובעדותה טענה כי גם במהלכן) – חיה עם המנוח משך כל השנים ללא כל פרידה. בעדות זו לא ניתן לתת אמון, נוכח כל המתואר לעיל.

 הצהרות התובעת מהשנים 1997 – 2001 אף תואמות את הצהרתה בפני הנתבע במסגרת התביעה שהגישה לגמלת שאירים, לפיה התגוררה עם המנוח עד שנת 1999 ולא מעבר לכך. לו היה טופס זה הראיה היחידה מצד הנתבע לפרידתם של התובעת והמנוח – הייתי מקבלת את טענתה כי דובר באי הבנה בינה לבין עו"ד הס, אך כיוון שכל שאר המסמכים מחזקים עובדה זו ומעידים עליה – אני סבורה כי לא בכדי חתמה התובעת על טופס התביעה, שהוכן על ידי עו"ד הס בנוכחותה, ונרשם בו בשני מקומות שונים כי התובעת והמנוח לא התגוררו עוד בצוותא החל משנת 1999.

  סוף דבר – עם כל הצער וההבנה למצבה של התובעת, אשר לא רוותה נחת – וזאת בלשון המעטה – מחייה המשותפים עם המנוח, מהראיות עלה כי לא התגוררה עם המנוח, לא נסמכה על שולחנו, ולא קיבלה ממנו מזונות, משך מספר שנים טרם הפטירה. לאור זאת, התביעה נדחית. אין צו להוצאות. "