עיני נ' בנק דיסקונט לישראל בעמ

פסק דין

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

1.הרקע לבקשה-

התובע ואחיו הקימו בשנות השבעים חברה לייבוא ושיווק מתכות. בשנת 1991, לצורך הגדלת האשראי של החברה אצל הנתבע, שועבדו נכסים שונים שהיו בבעלותו לטובת האחרון. בשלב מאוחר יותר, חתם התובע על ערבות שאינה מוגבלת בסכום להבטחת חובותיה של חברת "בילאור חברה למסחר שירותים ותחזוקה בע"מ" (להלן: "חברת בילאור").

על פי כתב התביעה, חתם על כתב הערבות מבלי שהנתבע יידע אותו בגובה החוב וכי בשלב החתימה, לא ידע כי מדובר בחשבון בנק אשר נערכה חקירה אודות מעשי מרמה שנתבצעו בו.

2.עוד טוען התובע בתביעתו, כי בשנת 1998 הגיע להסכם עם הנתבע ,לפיו ישלם סכום של 1,000,000 ₪ ובתמורה- יוסרו השעבודים. דא עקא, חרף ביצוע התשלום ופניות חוזרות ונשנות אל הנתבע- לא הוסרו השעבודים. בשנת 2005 הגיש התובע תביעה למתן חשבונות, במהלכה נתברר לו כי השעבודים הינם מכוח חובם של בילאור ומר צדוק לוי לנתבע.

3.לטענת התובע, החתמתו על כתב הערבות בוצעה בניגוד להוראות הדין ועל כן יש להצהיר על ביטולו. לפיכך, עותר התובע למתן פסק דין הצהרתי כי כתב הערבות בטל וכי אינו חב בחובותיו של מר לוי. כן, עותר הוא לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהותרת השעבודים על כנם.

4.טענות המבקש בתמצית-

לטענת המבקש, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

לשיטתו, כוללת התביעה שתי עילות שהתיישנו- הפרת המבקש התחייבותו להסרת השעבודים וביטול כתב הערבות.

5.בבקשתו, מצביע המבקש על התכתבויות שונות אשר נערכו במהלך השנים בינו ובין המשיב או ב"כ ולפיהן, העלה המשיב טענותיו ביחס לעילות התביעה כבר בשנים 1999-2000. כך, במכתב מיום 14.3.99 דרש ב"כ המשיב את הסרת השעבודים נוכח מכירת המניות ואילו במכתב מיום 4.7.99 הבהיר המשיב כי על המבקש להסיר השעבודים לאלתר וכי נגרמים לו נזקים שונים כתוצאה מאי הסרתם. בהמשך, מצביעות ההתכתבויות השונות על כך שהמשיב שב וטוען כי אי הסרת השעבודים מסיבה לו נזקים וכי במידה ופניותיו לא תענינה- יאלץ לפנות לערכאות.

6.בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים שונים- תביעה שהוגשה ביום 27.11.02 על ידי המשיב, כנגד המבקש, תביעה למתן חשבונות שהגיש המשיב ביום 16.2.05, תביעה כספית שהגיש המבקש ביום 13.6.06 ותביעה לסעד הצהרתי בדבר בטלות השעבודים שהגיש המשיב ביום 12.2.08.

מכאן, לטענת המבקש, כי עילת התביעה הנוגעת להסרת השעבודים ולנזקים שנגרמו לו בגין הסירוב לעשות כן, נולדה לכל המאוחר בשנת 1999, עת החל המשיב להעלות טענות בעניינה במכתביו, ולפיכך התיישנה זה מכבר.

7.באשר לכתב הערבות עליו חתם המשיב- מבהיר המבקש כי כבר במכתב מיום 13.2.01 טען המשיב כי אינו ערב לחובות בלאור ומבהיר כי העלה טענות אלה כבר חמש שנים קודם. לפיכך, הרי לפי עמדת המשיב עצמו- נולדה עילת התביעה כבר בשנת 1996 ולמצער, בשנת 2001.

לפיכך, היה על התובע לפעול להגשת התביעה בעילות אלה, טרם התיישנותן, ומשלא עשה כן- יש לסלק את תביעתו.

8.תגובת המשיב, בתמצית

לשיטת המשיב, יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. סילוק על הסף הינו צעד קיצוני, ובבואו של בית המשפט לקבוע כי עילת התביעה התיישנה, עליו ליתן דעתו לזכות הגישה לערכאות. לטענתו, הואיל והתנהלו הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים לתובענה, לא מתקיימים הטעמים העומדים בבסיס עקרון ההתיישנות- לא קיים קושי בשמירת הראיות וברור כי התובע לא זנח את תביעתו. עוד טען כי יש הגורסים כי כאשר הנתבע הינו בנק- לא תינתן לו האפשרות להעלות טענת התיישנות.

9.לשיטת המשיב, על פי חוק ההתיישנות, נולדת עילת התביעה ביום בו התגבשו העובדות המהותיות המקימות את הסעד הנתבע. לפיכך, אין די בזכות תביעה מושגית, כי אם בכוח תביעה קונקרטי, וזה הגיע לידיו אך ביום 12.11.07- עת קיבל לידיו את מלוא הנתונים לצורך הגשת התביעה, בעקבות הסכם הפשרה בתביעה למתן חשבונות. לפיכך, יש לקבוע כי מתקיימים תנאיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

10.לחילופין, טוען המשיב כי יש להתחיל את מירוץ ההתיישנות מיום הגשת התביעה על ידי המבקש וכי יש להחיל את סעיף 15 לחוק ההתיישנות לפיו יש להוציא מתקופת ההתיישנות את הזמן שבין הגשת התביעה למחיקתה בפשרה. בהקשר זה, מבהיר המשיב כי מדובר בתביעה שהוגשה על ידי צדדים זהים ובאותן עובדות ונסתיימה מבלי ליצור מעשה בית דין. לפיכך, יש לראות בתביעה דנן- כהמשכה של התביעה למתן חשבונות.

עוד טוען המשיב כי ככל שלא תתקבלנה טענותיו- יש לראות בהחזקת הנכסים ושעבודם עילה מתמשכת ויש להתחיל את תקופת ההתיישנות שבע שנים אחורה מיום הגשת התביעה- על פי סעיף 89 לפקודת הנזיקין.