עימאד נ' עירית קרית ביאליק

החלטה

לפני בקשת המבקש להארכת המועד להגשת בקשה להישפט וכן "לביטול עיקולים והליכים בתיק".

הבקשה וטענות הצדדים

1.ביום 8.11.2011 נעברה עבירת חניה באחד מרחובות העיר קרית ביאליק ברכב שככל הנראה רשום בבעלות המבקש. בגין העבירה הוציאה המשיבה הודעת תשלום קנס שהודבקה על הרכב.

2.על פי הנטען בבקשה, המבקש לא קיבל את הודעת תשלום קנס, ומאז מועד העבירה לא קיבל הודעה כלשהי, והפעם הראשונה שהוא ידע עליה הייתה לאחר שהוטל עיקול על חשבונות הבנק שלו ואצל גורמים שונים. המבקש לא ציין מתי הוטלו העיקולים.

3.בהתאם להחלטתי, הגישה המשיבה תגובה ובה היא טענה כי הודעת תשלום הקנס הודבקה על הרכב, ומשלא שולם הקנס, נשלחה הודעה פעם נוספת למבקש ביום 19.3.2012, תוך שנה ממועד ביצוע העבירה, בדואר רשום לכתובתו כפי שהופיעה במאגר משרד הרישוי ובידה אישור שהמבקש קיבל את דבר הדואר, והאישור צורף לתגובה. המשיבה הוסיפה וטענה כי מלבד ההודעה האמורה נשלחה למבקש התראה שהתקבלה על ידו וביום 8.9.2012 אף בוצע עיקול בחצריו.

דיון והכרעה

4.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובטענות הצדדים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אביא את נימוקיי.

5.סעיף 237(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) קובע את דרכי ההמצאה של כתבי בי דין במסגרת הליך פלילי. סעיף 237(א)(2) לחסד"פ קובע כי המצאה של מסמכים לפי אותו חוק תהיה כדין אם תבוצע, בין היתר, "במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה [...]". תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל,ד 1977 מוסיפה וקובעת כי בעבירות קנס "רואים את [...] ההודעה לתשלום קנס [...] כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". ראו בין היתר: רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם ([פורסם בנבו], 11.6.2013) (להלן: עניין כרם).

משמעות הדברים היא כי בעבירות קנס, קיימת חזקה עובדתית לפיה רואים את דבר הדואר כנמסר לנמען לאחר 15 ימים ממועד משלוחו בדואר רשום. חזקת זו ניתנת לסתירה בין היתר אם הנמען הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה (כאשר המקרה המובהק להימנעות מלקבל את דבר הדואר הנה אי דרישתו על ידי הנמען).

6.עוד ולשם השלמת התמונה נביא את הוראות סעיף 230 לחסד"פ המורה כי:

"הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו [....]"

התנאים אליהם מתייחס סעיף 229(ה) לחסד"פ מכוונים למקרים שבהם "[...] הבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

7.המבקש אינו מבהיר מתי ידע לראשונה על דבר קיומו של הקנס וכל שהוא טוען כי הדבר נודע לו בעקבות פעולות עיקול שבוצעו, שאינו מפרט מועדן. עולה חשש, אפוא, כי בקשתו של המבקש נגועה בשיהוי, זאת גם בשים לב לטענת המשיבה לפיה עוד בשנת 2012, נשלחה למבקש התראה על ידי החברה המטפלת בגביית הקנסות מטעמה.

8.גם לגוף העניין דין הבקשה להידחות. במקרה שלפנינו, לא זו בלבד שהודעת הקנס נשלחה למבקש, אלא הוצג על ידי המשיבה אישור לפי דבר הדואר התקבל ביעדו, כן הוצג אישור לפיו התראה נוספת שנשלחה ביום 8.8.2012 למבקש אף היא התקבלה ביעד אליו היא נשלחה.

בעניין כרם ציין בית המשפט העליון כי: "מקום שמדובר בהמצאת הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הסעיף קובע חזקה שבדין שלפיה אם הוכיחה הרשות ששלחה את הודעת תשלום הקנס בדואר רשום עם אישור מסירה לכתובת הנמען, יש להסיק כממצא עובדתי שההודעה הומצאה לידיו כדין בחלוף 15 יום מעת המשלוח. הנמען יכול לסתור חזקה זו אם יוכיח שלא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם תלויים בו".

במקרה שלפנינו, המשיבה הביאה נתונים לפיהם לא רק שדבר הדואר נשלח, אלא שהוא התקבל במען המבקש. אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה באישור שהוצג על ידי המשיבה צוין כי דבר הדואר נמסר במנשיה זבידאת בעוד שהמבקש הנו מכפר מנשיה זבדה. באישור שצורף על ידי המשיבה צוין כי דבר הדואר נמסר ליעדו בכפר האמור, כך שברור כי לשיבוש שם הכפר לא הייתה השפעה על כך שדבר הדואר נמסר ליעדו, דהיינו; למבקש.

9.המבקש אינו טוען בבקשתו כי הוא לא ביצע עבירה במועד הרלוונטי ואינו מביא נימוק הגנה כלשהו. המבקש מסתפק באמירה כללית לפיה הוא מבקש "לנהל את התיק" ו"להוציא צדקתו לאור". אין בדברים כללים אלו משום נימוקים המצדיקים מתן ארכה להגשת בקשה להישפט.

10.לאור התוצאה אליה הגעתי, איני רואה צורך לדון בטענתה הנוספת של המשיבה לפיה הקנס שולם, ומשכך יש לראות את המבקש כמי שהודה, הורשע ונשא בעונשו ובכך מתייתר הדיון בבקשה, ומנגד, נפקות דברי המבקש כי התשלום היה בעקבות מימוש עיקול שהוטל על חשבונו ולא תשלום מרצון.

11.מן האמור לעיל, לא שוכנעתי כי המבקש הצביע על עילה המצדיקה הארכת המועד להישפט או ביטול הודעת הקנס, ומשכך אני מחליט לדחות את הבקשה.