עיכוב הרחקת אזרח נפאל מהארץ בגין שהייה בלתי חוקית

           לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור, בגדרה מבוקש להורות על עיכוב הרחקת המבקש מישראל.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.        המבקש, אזרח נפאל, נכנס לישראל בחודש מארס 2006 באשרת ב/1 לעבודה בתחום הסיעוד. במשך ארבעה ימים המבקש עבד אצל מעסיקו הסיעודי, מר עמנואל יצחק, ואולם עזב את מעסיקו, לטענתו מפני שהאחרון לא שילם את שכרו, והחל, כך נטען, לעבוד בשטיפת כלים במסעדה. בחודש נובמבר 2007 נעצר המבקש ולאחר עשרה ימים שוחרר ממשמורת על ידי בית הדין לביקורת משמורת וזאת במטרה שימצא מעסיק חדש. המבקש התבקש להפקיד ערבות במזומן ובית הדין קבע כי המבקש יעזוב את ישראל תוך 30 ימים מיום שחרורו, אלא אם יקבל אשרת שהייה חוקית ממשרד הפנים.

2.        המבקש לא קיבל אשרה כאמור ולא הסדיר את מעמדו ועל כן חולטה הערבות שהפקיד, בתאריך 26.12.2007. בתאריך 21.1.2008 נעצר העותר בשנית. בשימוע שנערך לו בפני ממונה ביקורת הגבולות, טען המבקש כי הוא עובד אצל מעסיק בשם שלמה בן סימון וכי בני משפחתו של מר בן סימון התחייבו בפניו כי יסדירו את מעמדו במשרד הפנים. בבדיקה שנערכה על ידי המשיבה בנושא התגלו סתירות בין דברי המבקש לגבי העבודה אצל מעסיקו ובין המצב בפועל. בתאריך 23.1.2008, לאחר דיון בעניינו של המבקש, אישר בית הדין לביקורת משמורת את צו המשמורת.

3.        על החלטה זו הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עת"מ 1176/08). בעתירתו ביקש כי יינתן לו פרק זמן נוסף, של 45 ימים, על מנת להסדיר את מעמדו בישראל כעובד בתחום הסיעוד. לאחר שקיים בית המשפט הנכבד קמא דיון בנושא והוגשו סיכומים מטעם הצדדים, החליטה כב' השופטת מ' רובינשטיין לדחות את העתירה. בית המשפט הנכבד קמא קבע בפסק דינו כי למבקש ניתנה כבר בעבר הזדמנות להסדיר את מעמדו ולמצוא מעסיק חדש, והוא לא ניצל הזדמנות זו. נקבע כי החלטת משרד הפנים על הרחקתו של המבקש מן הארץ הינה החלטה סבירה, לאור התנהלותו של המבקש והתעלמותו מן הנהלים השונים ומהדרישות החוקיות השונות להסדרת מעמדו של עובד זר בישראל.

4.        כנגד החלטה זו מופנה הערעור שבגדרו מבוקש הסעד הזמני.

           בבקשתו לסעד זמני במסגרת הערעור מצביע ב"כ המבקש על טעויות שנפלו בקביעת הממצאים העובדתיים בפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא אשר מובילות למסקנות משפטיות שגויות: לטענת המבקש, הוא עבד אצל מעסיקו הראשון (מר עמנואל יצחק) במשך תקופה של חודש וחצי - ולא ארבעה ימים בלבד- ועזב רק לאחר ששכרו לא שולם; המבקש טוען עוד כי בניגוד לקביעת בית המשפט הנכבד קמא, בני משפחתו של מר בן סימון התחייבו בפני המבקש כי יסדירו את מעמדו מול משרד הפנים ואף ציידו אותו במסמך כתוב (נספח ב' לבקשה לצו מניעה זמני), ואולם לא עמדו בהתחייבותם כלפיו. עוד טוען המבקש כי במידה ויגורש מן הארץ, הדבר יסכל את הליך הערעור, בעוד שסיכויי הערעור להתקבל טובים. המבקש מדגיש כי בעוד הוא שוהה במשמורת ונגרם לו עוול - ישנם מטופלים סיעודיים שלהם היה יכול לסייע.

           עמדת המשיבה היא כי דין הבקשה להידחות וזאת לנוכח סיכויי הערעור הנמוכים, לשיטתה, וכן מאחר שנוכחותו של המבקש בישראל אינה חיונית לשם בירור טענותיו. בהקשר זה, מוסיפה המשיבה, כי נימוקי הערעור אינם מגלים לכאורה עילה משפטית, או פגם, אשר יצדיקו את התערבות ערכאת הערעור בפסק הדין. המדינה טוענת כי למבקש כבר ניתנה הזדמנות להסדיר את מעמדו והוא לא עשה כן, גם לאחר שערבותו חולטה, כאמור לעיל. כמו כן, המבקש העלה את הטענה ולפיה הוא רוצה להסדיר את מעמדו רק לאחר שנעצר בשנית. כן מסבירה המדינה בתשובתה כי נהלי משרד הפנים העוסקים במקרים מיוחדים בהם מתאפשרת השמת שוהים בלתי חוקיים, אינם חלים על עניינו של המבקש. בכל הנוגע למאזן הנוחות, המשיבה טוענת כי אין הכרח שהמבקש יהיה נוכח בארץ בזמן בירור טענותיו, שכן הוא מיוצג על ידי עורך דין וטענותיו יישמעו.

דיון והכרעה

5.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המדינה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

6.        כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור הנטל להראות כי סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו (עע"מ 8642/07 אוקקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007); עע"מ 549/08 שנגן נ' משרד הפנים (לא פורסם) (2008)). בענייננו, סבורני כי שיקולי מאזן הנוחות במקרה זה מחייבים היענות לבקשה, אף אם לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור טובים, שכן הערעור מכוון בעיקר כנגד ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט הנכבד קמא ונראה לכאורה שאינו מבסס עילה חזקה להתערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. ואולם, בכל הנוגע למאזן הנוחות, סבורני כי הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מהרחקתו מן הארץ רב מן התועלת שבהרחקתו בשלב זה של ההליכים. אמנם, כבר נקבע בעבר כי הנזק שייגרם לעובד זר המורחק מן הארץ אינו בלתי הפיך, שכן יוכל לחזור לארץ במידה ויזכה בערעורו. אולם, במקרה כמו זה שלפנינו, שבו נמצא המבקש בארץ לתקופה קצרה יחסית (כשנתיים) ולטענתו שילם סכום של 7,000 דולרים כדי להגיע לארץ (ראו סעיף 19 לעתירה המנהלית המצורפת כנספח לערעורו), נראה כי כלל לא ברור שאם יורחק המבקש מן הארץ יוכל בנקל לחזור ולממש את פסק הדין, שאולי, יינתן לטובתו, אם יהיה כזה. החזרה לארץ, מבחינת העובד הזר, משמעה השקעה חוזרת של סכומים גדולים בגין כרטיס טיסה, עמלה לסוכן, ועוד, ועל כן יש חשש כבד שהרחקת המבקש מן הארץ תגרום לו מבחינתו כמעט נזק בלתי הפיך (השוו: עע"מ 2779/08 דיסוזה נ' משרד הפנים (לא פורסם) (2008)).

           אמנם, אין להתעלם מן העובדה שלמבקש ניתנה כבר הזדמנות אחת להסדיר את מעמדו עת שוחרר מן המשמורת בפעם הראשונה. ואולם, סבורני כי לא ניתן מענה מלא בפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא לטענתו של המבקש בעניין זה, לפיה בני משפחתו של מר בן סימון התחייבו בפני המבקש כי יפעלו להסדרת מעמדו אל מול משרד הפנים.

5.        נוכח כל האמור לעיל, ומבלי לקבוע מסמרות כלשהן בעניין סיכויי הערעור - שיקולי מאזן הנוחות במקרה זה מצדיקים היענות לבקשה במובן זה שיינתן צו שיאסור על הרחקת המבקש מן הארץ עד להחלטה בערעור. נוכח העובדה שהמבקש שוהה בינתיים במשמורת, ראוי כי הערעור יישמע בהקדם, בהתאם ליומנו של בית המשפט.

           ניתנה היום, ו' באייר התשס"ח (11.5.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דנ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il