עטייה נ' עיריית אשדוד מחלקה משפטית - פסקדין

לפניי בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד עיריית אשדוד, שהוגשה לבית המשפט המחוזי (כבית משפט אזרחי). המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת הסמכות העניינית – האם לבית המשפט המחוזי ה"אזרחי" או לבית המשפט לעניינים מנהליים.

1.המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, לפי פרט 9 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006. על פי הבקשה, המשיבה – עיריית אשדוד (להלן: "העירייה") – הפרה את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק שוויון זכויות"). לטענת המבקש, העירייה לא הנגישה, או לא הנגישה באופן מלא, את מערך התחבורה הציבורית העירונית או את התשתית לתחבורה הציבורית בעיר. בנוסף טוען המבקש כי במחדליה פגעה העירייה באוטונומיה של הרצון החופשי, בשוויון, בכבוד, בחופש התנועה והנגישות של אנשים עם מוגבלות.

2.הצדדים חלוקים בשאלת הסמכות העניינית. לשיטת המבקש, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי. לעומת זאת, לשיטת העירייה, הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

המבקש נסמך על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בת"צ 45477-07-15 מיום 27.12.2017 (כב' השופטת מ' נד"ב).

המבקש מדגיש כי ההליך לא הוגש על בסיס פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות (תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין) אלא על בסיס פרט 9 (תביעה בעילה לפי חוק שוויון זכויות).

3.לטענת העירייה, הסמכות לדון בתובענה היא לבית המשפט לעניינים מנהליים. העירייה מפנה לאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, לפיו בקשה לאישור נגד רשות, בתביעה שעילתה החלטה של הרשות, ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, תוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים. העירייה מוסיפה וטוענת כי מדובר בתקיפה של החלטה או מחדל של העירייה בביצוע התאמות נגישות, ובידי בית המשפט לעניינים מנהליים הכלים הנחוצים להכרעה בעניינים ייחודיים אלו. עוד טוענת העירייה כי במצב שבו מבוקש צו עשה, ודאי כי הערכאה המתאימה היא בית המשפט לעניינים מנהליים ולא בית משפט אזרחי.

העירייה מפנה לחוות דעתו של כב' השופט נ' הנדל בדנ"מ 5519/15 יוסף אחמד יונס נ' מי גליל תאגיד המים האיזורי בע"מ (ניתן ביום 17.12.2019, להלן: "עניין מי הגליל"), שם נקבע כי המחוקק ראה בתובענה ייצוגית - שעניינה החלטת הרשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין - הליך מנהלי במהותו, להבדיל מאוסף של תביעות אזרחיות.

4.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי הסמכות העניינית לדון בתובענה הייצוגית שלפניי נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

סעיף 5 לחוק תובענות ייצוגיות מתווה את ההליך של הגשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית. בנוגע לבקשה המוגשת כנגד "רשות", קובע סעיף 5(ב)(2):

"בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה, או תשלום חובה אחר, תוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים; בסעיף קטן זה, "החלטה של רשות" – כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים".

בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, תש"ס- 2000 מוגדרת "החלטה של רשות" כך:

"החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל".

"רשות" מוגדרת בסעיף 2 האמור כ "רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין".

5.המבקש, בטיעוניו, אינו חולק על כך שעיריית אשדוד היא רשות, ואינו חולק על כך שההליך מופנה נגד החלטות של הרשות.

עם זאת, המבקש בטענותיו עורך הבחנה בין פרט 11 לפרט 9 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, וטוען כי בשל העובדה שהתביעה הוגשה על בסיס פרט 9, מקומה להתברר בבית המשפט המחוזי-האזרחי.

בקשה המוגשת לפי פרט 9 היא "תביעה בעילה לפי פרקים ד', ה' או ה'1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות". בקשה המוגשת לפי פרט 11 היא "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר...".

6.לטעמי, עצם העובדה שההליך מבוסס על פרט 9 לתוספת, אינה מובילה לקביעה כי הסמכות העניינית אינה לבית המשפט לעניינים מינהליים. סעיף 5(ב)(2) לחוק לא מוגבל לבקשה לפי פרט 11. הוא חל גם לעניין תביעת פיצויים, כפי המקרה דנן.

התובענה הייצוגית שלפניי מתבססת על סעיף 19 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, לפיו:

"(א) אדם עם מוגבלות זכאי לשירותי תחבורה ציבורית נגישים ומתאימים לשימושו, בתדירות סבירה, לרבות אפשרות גישה לתחנות ולנמלים שבמסגרתם פועלים שירותי תחבורה ציבורית;

בסעיף זה "שירותי תחבורה ציבורית" – אוטובוסים בקווים עירוניים, רכבות, תובלה אווירית ואניות, המיועדים לציבור.

(ב) מפעיל שירות תחבורה ציבורית ורשות מקומית יסדירו נגישות כאמור בסעיף קטן (א), כל אחד בתחום אחריותו".

כפי שעולה מהוראות חוק שוויון זכויות, החובה להנגיש את מערך התחבורה הציבורית לאנשים בעלי מוגבלויות היא חובה שמוטלת על הרשות המקומית מתוקף תפקידה הציבורי-השלטוני כאחראית לדאוג לשוויון, לכבוד ולרווחת תושביה. מדובר במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, תפקיד שהוטל על הרשות בחוק שוויון זכויות.

לא מדובר בפעולות מסחריות בהן מטרתה של הרשות היא להשיא רווחים (ראו והשוו חוות דעתה של כב' הנשיאה א' חיות בעניין מי הגליל, פסקאות 26-28).

בהתאם לכך, הסעדים להם עותר המבקש הם סעדים שעל הרשות למלא מתוקף כובעה השלטוני, וכהגדרת חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים - מעשה או מחדל של הרשות במילוי תפקיד ציבורי.

עמד על כך כב' השופט נ' הנדל בעניין מי הגליל (ס' 12 לחוות דעתו):

"כאשר מדובר בתובענות ייצוגיות המבוססות על עילות מינהליות, המחוקק הפקיד את הסמכות העניינית בידי בית המשפט לעניינים מנהליים – הגם שהדיון בתובענות עתיד להתקיים לפי סדר הדין האזרחי... על פי השקפתי, החריגה מכללי הסמכות הרגילים מעידה כי המחוקק ראה בתובענה ייצוגית שעניינה החלטת הרשות "במילוי תפקיד ציבורי על פי דין"... הליך מנהלי במהותו – להבדיל מאוסף של תביעות אזרחיות אישיות. זאת, בין אם מדובר בתביעת השבה נגד רשות לפי פרט 11 ובין אם מדובר בתביעת פיצויים לפי עילה שונה".

יוער כי הסעד הכספי שמתבקש בהליך הוא סעד של פיצוי ולא סעד של השבה, סעד שלא נגרע מזכותו של המבקש רק בשל הסמכות העניינית, הנתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. כאמור, סעיף הפיצויים בא בגדר סעיף 5(ב)(2) לחוק, ומכאן שניתן להגיש לבית המשפט לעניינים מינהליים תביעה נגד רשות הכוללת סעד של פיצויים, ולא רק תביעה לסעד של השבה לפי פרט 11.

סוף דבר – הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

ההליך יועבר לבית המשפט לעניינים מינהליים, ולשם כך מתבקשת מזכירות בית המשפט לשנות את סיווג ההליך ב"נט המשפט".

המשיבה תגיש תשובה לבקשה לאישור התובענה כייצוגית, תוך 90 ימים.

ניתנה היום, כ"ה שבט תש"פ, 20 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.