עטיה נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים - פסקדין

פסק דין

העוררת, גב' עטיה זמרודה, נולדה בשנת 1934 והתגוררה עם משפחתה בטריפולי בלוב בעת כניסת הגרמנים. היא הגישה תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 ונדחתה ומכאן הערר שבפנינו.

עיקרי גרסת העוררת על הקורות אותה בתקופת המלחמה:

בטופס ההצהרה משנת 2001 סיפרה על ההפצצות על טריפולי שהביאו להרס בתים בשכונת מגוריה ולקורבנות מקרב בני משפחתה. העוררת סיפרה על הימלטות למקלטים והחלפת מקום מגורים לבית מתחת לחומה שהיה קרוב למקלט.

לדברי העוררת הגרמנים שנמצאו מעל החומה ירו לעבר הנמצאים למטה כדי להשתעשע. כמו כן ציינה כי חיילים גרמנים התדפקו על הדלתות וביקשו שתיה חריפה ובנות. העוררת ואחיותיה היו מתחבאות והוריה גירשו את החיילים.

כשהמצב החמיר, משפחות גורשו לתוניסיה וגברים נלקחו לעבודת כפייה, המשפחה ברחה מטריפולי לזאויה ולעמרוס. העוררת מתארת את התנאים הקשים בהם חיו במקומות אלה.

בעדותה בפני הוועדה חזרה העוררת על עיקרי הדברים והוסיפה כי אביה נלקח לעבודת כפיה מה שהוסיף על סבלה של המשפחה.

מדברי העוררת הובהר כי גם אחיה הגישו תביעות לפי חוק הרדיפות והדיון נדחה על מנת לעיין בתיקים אלה.

באי כוח הצדדים הגישו לנו טופסי הצהרה של שניים מאחיה של העוררת: נעים גיטה ילידת 1933 אשר נבצר ממנה להופיע בפני הועדה ולהעיד עקב מצבה הרפואי ושל יוסף מסיכה ז"ל, יליד 1939 שנפטר בינתיים.

תמצית ההצהרות

גיטה נעים:

גב' נעים הגישה תביעתה בשנת 2002, לאחר הגשת התביעה של העוררת ובהצהרתה מצויינות נסיבות זהות לאלה שמסרה אחותה העוררת. גם תביעתה נדחתה ולא נמסר לנו באם הוגש ערר.

יוסף מסיכה:

יוסף ז"ל היה תינוק הזמן הרלוונטי. שום פרט הכלול בהצהרתו אינו יכול להתבסס על זכרונו שלו ועל כן לא מצאנו לנכון להתייחס לאמור בהצהרתו.

דיון

א. העוררת היא היחידה שציינה כי חיילים גרמנים ירו לעבר הנמצאים מתחת לחומה. אחותה לא הזכירה זאת. גם מדברי העוררת לא ניתן להסיק כי היריות היו מכוונות אליה או לאנשים שסביבה או כי פגעו במי מהם.

ב. גרסת העוררת מעלה מספר תהיות: הטענה כי אביה נלקח לעבודת כפייה הועלתה לראשונה בעדותה ולא צויינה גם בהצהרת אחותה.

כמו כן העוררת אינה מציינה מקרה ספציפי של הגליית משפחה אשר עורר בה חרדה, וככל שמדובר בטענה כללית, ידוע כי המגורשים היו אזרחים זרים.

ג שתי האחיות מספרות על הרתיעה מפני נוכחות החיילים הגרמנים וחששן כי יבולע להן מינית על ידם. אולם בהתחשב בכך ששתי האחיות היו נערות בנות 8- 9, טיעון זה נשמע מופרך, מה גם שהעוררת בהצהרתה מציינת כי הוריה גירשו את החיילים.

ד. אין בידנו לקבל עמדת ב"כ העוררת כי עצם הנוכחות הגרמנית בלוב די בה לביסוס הלכת הפחד באותם מקרים בהם המשפחה ברחה מביתה (עמ' 6 ש' 11). העוררת יכלה לבחור במסלול קבלת תגמולים לפי ההחלטה המנהלית ואזי טענתה כי ברחו מפחד הגרמנים היתה מתקבלת ללא צורך בשמיעת ראיות והסקת מסקנות.