עטור נ' מועצה מקומית ראמה

פסק דין (בנוגע להתיישנות)

הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף.

לטענתה, המשיב מסתמך כביכול על הזמנה של המבקשת משנת 89 ועל אספקת חומר בהתאם להזמנה מאותה שנה, ללא כל פירוט של החומרים שסופקו, אם בכלל, וללא תעודת משלוח.

מכל מקום, עילת התביעה נולדה אפוא לשיטתו של המשיב בשנת 89 ומאחר והתביעה הוגשה ב- 17.8.11, מדובר בתביעה שהוגשה 23 שנה ממועד המעשה או המחדל, דבר המלמד בבירור על התיישנותה.

עוד טוענת המבקשת, כי לא חל בנסיבות העניין, כל חריג המוכר בדין שהיה עשוי להפסיק את מירוץ ההתיישנות ולאפשר את הגשת התביעה במועד התביעה שהוגשה.

המשיב בתגובתו לביהמ"ש, ביקש לדחות את הבקשה.

המשיב מסביר בתגובתו, כי בבסיסה של תובענה זו עומד הסכם בין הנתבעת לבין הכנסייה הבפטיסטית, לפיו תמורת העברת חלקת אדמה הנמצאת בבעלותה של הכנסייה לרשות המועצה המקומית, התחייבה הנתבעת/המבקשת, לבנות גדרות מסביב לכנסייה.

המועצה שכרה את שירותיו של המשיב/התובע לשם בניית גדרות אלה ועלות ביצוע העבודות האמורות עמדה על סך 52,400 ₪, נכון ליום 29.9.89.

לטענת המשיב, מאז ביצוע העבודות על ידו, הוא פנה הן לנתבעת והן למועצה מאות פעמים, הן בכתב ובע"פ, ואולם לא נענה, לרבות החלטה מיום 8.2.11 בו הוצג עניינו בישיבת המועצה והוחלט להעבירה ליועץ המשפטי של המועצה לשם הסדרת העניין.

לטענת התובע אפוא, אין לראות את התביעה כמתיישנת בשל "ניתוק רצף ההתיישנות".

עוד נטען, כי מדובר בתובע הסובל מבעיות נפשיות ומשפחתו מוכרת לשירותי הרווחה וכי הוא אף ריצה מס' מאסרים, דבר שעיכב את הגשת התביעה הנדונה.

מעבר לטיעונים אלה, נטען בע"פ ע"י התובע במועד הישיבה מיום 17.3.13, כי מדובר במעין עיסקה במקרקעין, שהתמורה בגינה לא שולמה ומאחר ומדובר במקרקעין מוסדרים, הרי שתביעה זו מתיישנת לאחר 25 שנה.

בחנתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי שום טיעון בדין אשר ייאפשר ריפוי הפגם של התיישנות, אשר הינה ברורה בתיק זה.

מדובר בעיסקה משנת 89, אשר התובע היה צריך לתבוע בגינה לאחר שנדחה ע"י הנתבעת, מקץ 7 שנים.

לא ברור לי מה פירוש המושג העולה בתגובת המשיב "ניתוק רצף ההתיישנות". מושג זה אינו קיים בדין ואינו יכול לזכות את התובע בסעד.

זאת ועוד, אין כאן כל עיסקה במקרקעין ואין כל רלוונטיות לטענה לגבי מקרקעין מוסדרים או לא מוסדרים.

התובע ביצע עבודה שעליה הוא דורש את שכרו ומשלא שולמה תמורתה, הגיש תביעה זו.

מדובר אפוא בהתיישנות ודין התביעה להידחות בגין התיישנות.

לפנים משורת הדין ולאור מצבו הסוציו-אקונומי של התובע, אמנע מפסיקה של הוצאות ואסתפק בתוצאה האמורה.

אין צו להוצאות.