פס"ד בערעור על החלטה הדוחה בקשה לביטול פעולה הגורעת דירת מגורים מקופת הנשייה

בפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום באילת (כב' השופט ניר שנידרמן) בחדל"פ 33786-06-24, מיום 22.3.25, בה דחה את בקשת הנאמן לביטול פעולה הגורעת דירת מגורים מקופת הנשייה.

רקע

1. ביום 4.8.24 ניתן צו לפתיחת הליכים בעניינה של משיבה 2 ("היחידה") בתיק חדל"פ 33786-06-24, לבקשתה מיום 16.6.24; נוכח מצבה, לא הושת על היחידה תשלום חודשי; היחידה גרושה ממשיב 3 (להלן: "המשיב"), אם ל-4 ילדים, שניים מהם משותפים עם המשיב; היחידה הצהירה על חובות בסך 198,600 ₪; ביום 12.3.25 עדכן הנאמן שמצבת החובות המאושרת מסתכמת בסך 213,360 ₪.

2. ביום 19.11.24 הגיש הנאמן בקשה לביטול פעולה הגורעת מקופת הנשייה (להלן: "הבקשה לביטול הענקה"), בהתאם לסעיף 220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח – 2018 ("החוק"), בקשר עם העברת זכויותיה של היחידה בדירת מגורים ברחוב XXX בXXX, גוש XXX, חלקה XXX, תת חלקה XXX (להלן: "הדירה") למשיב.

   בבקשה נטען, בין היתר, כי: היחידה והמשיב (להלן: "בני הזוג") היו בזוגיות מספר שנים ולהם שני קטינים משותפים; ביום 13.7.15 חתמו בני הזוג על הסכם ממון, שהתייחס לנכסי נדל"ן שונים (שאינם קשורים לדירה), כלי רכב וזכויות פנסיוניות; ביום 4.2.16 נישאו בני הזוג; ביום 11.3.18 רכשו בני הזוג את הדירה בסך 1,250,000 ₪, ולצורך כך נטלו הלוואת משכנתה בסך 706,000 ₪, שסולקה ביום 15.7.21; בני הזוג נפרדו זה מזו וביום 14.3.23 הגישו לבית הדין הרבני הסכם גירושין, במסגרתו ויתרה היחידה על זכויותיה בדירה לטובת המשיב ללא תמורה; ביום 1.9.24, לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים, הועברו זכויות היחידה בדירה למשיב.

3. ביום 22.3.25, לאחר שהוגשו תשובות הצדדים, לפיהן היחידה הצטרפה לעמדת הנאמן והמשיב ביקש לדחות את הבקשה, והתקיים דיון, דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול ההענקה.

4. על החלטה זו מערער הנאמן.

   החלטת בית משפט השלום והערעור

5. החלטת בית משפט קמא

   ב-22.3.25 קבע בית משפט קמא:

   "החלטתי לדחות את הבקשה לביטול פעולת העברת זכויותיה של היחידה בדירת המגורים ברח' XXX בXXX, גוש XXX חלקה XXX תת-חלקה XXX (להלן: "הדירה") לידי גרושה, מר פלוני (להלן: "הגרוש") ...

   בענייננו, ויתרה היחידה על זכויותיה בדירה כשנה לפני שביקשה לפתוח בהליכי חדלות הפירעון והשיקום הכלכלי (והעברת הזכויות לגרוש הושלמה לאחר שניתן הצו לפתיחת הליכים) אך הדבר נעשה בהתאם להוראות סעיפים 4(ד), 5, 6 ו-15 להסכם הממון בין השניים, שאושר עוד בשנת 2015 על-ידי כב' השופט ברינגר (תה"ס 24979-10-15) ומכוח פסק דינו של ביה"ד הרבני בבאר-שבע משנת 2023 (תיק מס' 1327134/3) שאימץ את הסכם הגירושין בין השניים. השופט והדיינים הנכבדים מצאו כי תמורת ויתורה על זכויות בדירה קיבלה היחידה זכויות אחרות (כדוג' הלוואה כספית ו/או מזונות) והיעתרות לבקשה הנוכחית כמוה כ-"התגברות" (override) על החלטותיהם, שהגם שאין חולק כי מצויה בסמכותי בגדרו של הליך זה, יש להותירה למקרים חריגים בהם אישרו, מבלי משים, שופטים/דיינים נכבדים פעולה שיש להורות, בדיעבד, על ביטולה בהתאם להוראת סעיף 220 לחוק (או בהתאם להוראת סעיף 221). לא מצאתי כי זה המקרה.

   מכל מקום, (גם) לא התרשמתי כי העברת הזכויות בדירה לידי הגרוש נעשתה בחוסר-הגינות ו/או בכוונה לגרוע מזכויות נושיה של היחידה, כלשון פסיקת בתי המשפט אליה הפנה הנאמן בסעיף 17 לבקשתו - אף שחלקם, למצער, היו ידועים ליחידה (וככל הנראה גם לגרוש) באותה עת.

   על כן, הבקשה נדחית ...".

6. עיקר ערעור הנאמן

   לטענת הנאמן, טעה בימ"ש קמא כאשר הסתמך על הסכם הממון שאושר בשנת 2015 (להלן: "הסכם הממון") – סעיף 4(ד) מתייחס לנכס מקרקעין אחר, הנמצא ברחוב XXX (להלן: "הנכס השני") ולא לדירה, אשר נרכשה לאחר שהיחידה והמשיב נישאו (אין מחלוקת בין הצדדים שהנכס השני הינו רכושו הבלעדי של המשיב), סעיפים 5 ו-6 אינם רלוונטיים, סעיף 15 אינו עוסק במקרה של רכישת נכס על ידי היחידה ואין בו יכולת לשלול את זכויותיה בנכס זה.

   טעה בימ"ש קמא כאשר בחן את השאלה אם העברת הזכויות בדירה למשיב נעשתה בחוסר הגינות או בכוונה לגרוע נכסים מקופת הנשייה. סעיף 220 לחוק אינו מעלה דרישה לחוסר הגינות כדי לבטל פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה. נטען שהיחידה מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעלת נכות נפשית צמיתה, והוויתור על הדירה, ללא תמורה, נעשה תוך ניצולה.

   העברת הזכויות בדירה נעשתה ללא תמורה, בתקופה הקבועה בסעיף 220(א)(2) לחוק, ולחילופין, הסתלקות היחידה מזכויותיה בדירה תרמה לכך שהיחידה הפכה להיות חדלת פירעון. טעה בית משפט קמא כאשר קבע שבית הדין הרבני מצא כי תמורת ויתור היחידה על זכויותיה בדירה קיבלה זכויות אחרות – בית הדין הרבני לא דן באיזון נכסי בני הזוג או בתמורה עבור הדירה, אלא רק אישר את הסכם הגירושין. סכום התמורה על סך 50,000 ₪ לכיסוי הלוואה, זניח ביחס לשווי הדירה וסכום המזונות המשולם ליחידה נמוך מהסכום המינימלי המשולם לקטין. לבית הדין הרבני לא היו כלים לבחון את שווי הנכסים, כיוון שלא הוצגו בפניו נתונים אותם נכסים.

   נוכח האמור, מבקש הנאמן לקבל את הערעור ולקבוע כי העברת זכויות היחידה בדירה למשיב, בטלה.

7. עיקר תשובת המשיב

   הסכם הממון מיום 13.07.2015, אושר כפסק דין. סעיף 15 להסכם הממון נועד למנוע שיתוף בדירה אם לא חלפו 10 שנות נישואין וקובע מפורשות כי דירה שתירכש בעתיד לאחר 10 שנות נישואין ו/או חיים משותפים תהיה שייכת לצדדים בחלוקה שווה. במועד הפירוד לא חלפו 10 שנות נישואין, ולכן הדירה שייכת למשיב בלבד לפי ההסכם.

   בית הדין הרבני, הן בפסק הדין הראשון (13.01.2022) והן בפסק הדין השני (14.03.2023), אישר את הסכם הממון וקבע כי הדירה הנוספת תיוותר בבעלותו הבלעדית של המשיב, בהתאם להוראות הסכם הממון ולכך שלא חלפו 10 שנות נישואין.

   הנכס נרכש על ידי המשיב מכספו האישי (הון עצמי ומשכנתא ששולמה מחשבונו הפרטי).

   המשיב לא נתן ליחידה תמורה בגין הדירה, והוא שילם לחייבת 50,000 ₪ כפשרה, ללא קשר לדירה. לא היה כל ויתור על זכויות בדירה מצד החייבת, שכן מלכתחילה לא היו לה זכויות בה לפי הסכם הממון, ובית הדין הרבני הבהיר לחייבת שבהתאם להסכם הממון היא אינה זכאית לכל תמורה בגין הדירה. שלוש ערכאות שונות קבעו מפורשות, לאחר דיון מעמיק וממצה, שליחידה אין זכויות בדירה, כיוון שלא חלפו 10 שנות נישואין.

   העברת הזכויות בדירה הנוספת למשיב לא נעשתה בחוסר הגינות ו/או מתוך כוונה לגרוע מזכויות נושיה. החובות נשוא הליכי חדלות הפירעון הם חובות של החייבת שנצברו לאחר שהצדדים נפרדו, ואין להם כל קשר לדירה הנוספת ו/או למשיב.

   נוכח האמור, מבקש המשיב לדחות את הערעור.

8. עיקר תשובת היחידה

   היחידה מצטרפת לטענות הנאמן. נטען שבית משפט קמא טעה כשהסתמך על הסכם הממון משנת 2015 ועל פסק דינו של בית הדין הרבני; הסכם הממון אינו רלוונטי לדירה – סעיף 4(ד) מתייחס לנכס מקרקעין אחר, סעיפים 5 ו-6 עוסקים בעניינים אחרים, סעיף 15 אינו רלוונטי משום שאין בו קביעה שם יירכש נכס על ידי בני הזוג ויירשם על שם שניהם, יהיה שייך בפירוד רק למשיב; אין בפסק הדין של בית הדין הרבני אמירה כלשהי הרלוונטית למחלוקת, כל שעשה בית הדין הרבני הוא אישור שבני הזוג הבינו את הסכם הגירושין וחתמו עליו מרצונם החופשי.

   היחידה טוענת כי נאלצה להעניק למשיב את זכויותיה בדירה בשל התמודדות נפשית קשה. היא עבדה בעסקי המשיב ללא תמורה הולמת ובניצול, וכי אלמלא הייתה נרתמת לרכישת הנכס, הוא לא היה נרכש. ה-50,000 ש"ח שקיבלה אינם מהווים תמורה בת ערך עבור זכויותיה בנכס. היא נוצלה על ידי המשיב.

9. עיקר תשובת הממונה

   גם הממונה מצטרף לטענות הנאמן.

   המועדים הרלוונטיים

10. להלן פירוט המועדים הרלוונטיים, בהתאם למסמכים שצירפו הצדדים:

    תאריך	אירוע
    13.7.15	חתימת הסכם ממון בין בני הזוג.
    25.10.15	אישור הסכם הממון על ידי בית משפט לענייני משפחה.
    4.2.16	בני הזוג נישאו.
    11.3.18	הדירה נרכשה על ידי בני הזוג. בכותרת הסכם הרכישה נרשמו שני בני הזוג כרוכשים.
    22.10.18	הדירה נרשמה על שם שני בני הזוג בלשכת רישום המקרקעין.
    13.1.22	הסכם גירושין שנרשם בפני בית הדין הרבני, בו סוכם שהסכם הממון תקף וכי הדירה תעבור על שם המשיב, ללא תמורה (בהחלטה רשומה כתובת שונה של הדירה, אך אין מחלוקת בין הצדדים שמדובר בדירה). כן נקבעו הוראות בעניין זמני שהות הילדים, מזונות, וכי המשיב ישלם מחצית הוצאות חינוך והוצאות רפואיות חריגות. עוד נקבע שהיחידה מוותרת על כתובתה.
    14.3.23	בית הדין הרבני בבאר-שבע אישר הסכם גירושין עליו חתמו בני הזוג. בית הדין עבר עם בני הזוג על הסכם הגירושין ואישר כי: "הצדדים חתמו על ההסכם לאחר שהבינו את תוכנו וחתמו מרצונם החופשי.".
    16.6.24	בקשת היחידה לצו לפתיחת הליכים.
    4.8.24	מתן צו לפתיחת הליכים בעניינה של היחידה.

    דיון והכרעה

11. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים הרלוונטיים, הגעתי למסקנה שניתן להכריע בערעור על יסוד החומר שבכתב, בהתאם להוראות תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, וכי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט את נימוקיי.

12. האם העברת זכויות היחידה למשיב נעשתה בהתאם לתנאי הסכם הממון

    בית משפט קמא קבע שהעברת זכויות היחידה למשיב נעשתה בהתאם להוראות סעיפים 4, 5, 6 ו-15 להסכם הממון. הסעיפים הרלוונטיים, קובעים:

    4 -"הצדדים מצהירים בזאת, כי בנוסף לאמור בחוק, הרי שוויים של הנכסים הבאים לא יאוזנו בין הצדדים וכי הנכסים האמורים להלן הנם ו/או יהיו בבעלותו הבלעדית של הגבר בלבד וכמפורט להלן: ... (ד) דירת מגורים – דירת מגורים בת 4 חדרים אשר נמצאת ברחוב XXX, בXXX ואשר ידועה גם במספר נכס XXX, בגוש: XXX חלקה XXX...".

    5 - "סכומים אשר יצטברו ו/או יתווספו לקופות תגמולים ו/או פוליסות ביטוח ו/או קופות פנסיה במהלך הנישואין ו/או החיים המשותפים יהיו שייכים לצד שעל שמו הם רשומים.".?.

    6 - "מתנות ו/או ירושות שיקבל מי מהצדדים שיקבל מי מהצדדים במהלך הנישואין ו/או בחיים המשותפים, תהיינה שייכות למקבלן ולא תכללנה בכלל הנכסים ברי האיזון. האמור בסעיף זה יחול גם על מתנות שייתן צד למשנהו (ויירשם בהסכמה בכתב) ונותן המתנה יהא מנוע מלדרוש את החזרתה".

    15 - "ככל והצדדים יביאו לעולם ילדים משותפים, הצדדים מתכוונים לרכוש דירה למגוריהם יחד עם כל הילדים. דירה זו ככל ותירכש בעתיד, לאחר 10 שנות נישואין ו/או חיים משותפים החל מיום חתימת הסכם זה, הכוללים מגורים תחת קורת גג אחת, תהא שייכת לצדדים שווה בשווה.".

    1. סעיף 4 להסכם הממון מתייחס לנכס אחר ולא לדירה, ולכן אינו רלוונטי.

    2. סעיף 5 מתייחס לנכסים פיננסיים, דבר שאינו רלוונטי לדירה.

    3. סעיף 6 מתייחס למתנות, וקובע שכל מתנה תיוותר בידי מקבלה.

       סעיף 6 אינו קובע שעל היחידה להעביר את זכויותיה בדירה למשיב. להיפך, אם נכונה טענת המשיב שהוא זה אשר שילם עבור הדירה מכספו, הרי שהוא נתן ליחידה את מחצית הזכויות בדירה במתנה (כאמור, הדירה נרכשה ונרשמה על שם שני בני הזוג), ולכן בהתאם להוראות סעיף 6, אין הוא זכאי לדרוש מהיחידה להחזיר לו את המתנה.

    4. סעיף 15 קובע שאם הצדדים יביאו ילדים לעולם ויירכשו דירה למגוריהם, ואם יתקיימו תנאי הסעיף, תהיה היא שייכת להם שווה בשווה. בניגוד לפרשנות שמציע המשיב, הסעיף אינו קובע שנכס שיירכש על שם היחידה יעבור לבעלותו של המשיב אם לא יתקיימו תנאי הסעיף.

       הפרשנות הסבירה היחידה של סעיף 15 היא שאם יירכש נכס למגוריהם המשותפים של בני הזוג ויירשם על שם אחד מהם, בהתקיים תנאי הסעיף יהיה הוא שייך להם שווה בשווה, ללא קשר לרישום, ואם לא יתקיימו תנאי הסעיף – יהיה הנכס שייך למי שהוא נרשם על שמו. הדבר נלמד מנוסח הסעיף והמסקנה מתחזקת מעיון בהסכם הגירושין שהוכתב לפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני ביום 13.1.22 – בסעיף א' נרשם שהסכם הממון תקף, ובסעיף ב' נרשם: "על אף האמור בהסכמת הצדדים שהדירה המשותפת ברחוב XXX תעבור על שם הבעל אגב גירושין וללא תמורה על זכויותיה וחובותיה לרבות משכנתא. ...", כלומר נאמר שהזכויות בדירה יועברו על שם המשיב על אף אישור הסכם הממון והאמור בו.

       יוער שאם היה בסיס כלשהו לטענת המשיב שבהתאם להוראות סעיף 15, יש להעביר את הזכויות בדירה על שם אחד מבני הזוג, יכולה הייתה היחידה לטעון, כפי שטוען המשיב, שיש להעביר את מלוא הזכויות בנכס על שמה (טענה שאף היא הייתה נדחית).

       נוסף על האמור, גם אם פרשנות המשיב לסעיף 15 הייתה נכונה, והיא אינה נכונה, הרי שהתקיים התנאי החלופי שבסעיף 15 לפיו "... ו/או חיים משותפים החל מיום חתימת הסכם זה, הכוללים מגורים תחת קורת גג אחת" (התנאי הוא חלופי ולא מצטבר נוכח ה-"או" שבביטוי "ו/או"). אין מחלוקת שלאחר חתימת הסכם הממון התקיים תנאי זה, ולכן גם על פי תנאי סעיף 15 הדירה שייכת לבני הזוג שווה בשווה.

       לכן, העברת זכויות היחידה בדירה לא נעשתה בהתאם לתנאי הסכם הממון, אלא במסגרת הסכם הגירושין.

13. האם מתקיימים תנאי סעיף 220 לחוק

    סעיף 220 לחוק קובע:

    "(א)בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה שנעשתה לפני מתן צו לפתיחת הליכים, שבשלה נגרע נכס מנכסי קופת הנשייה, בהתקיים כל אלה (בסימן זה – פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה):

    (1)הפעולה נעשתה בלא תמורה או בתמורה שאינה הולמת בנסיבות העניין;

    (2)מועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שנתיים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים, ולגבי פעולה לטובת קרוב – ארבע שנים לפני המועד האמור;

    (3)במועד ביצוע הפעולה היה החייב בחדלות פירעון או שביצוע הפעולה הביא אותו לחדלות פירעון.

    (ב)לעניין סעיף זה, חזקה על חייב שהיה בחדלות פירעון בתקופה האמורה בסעיף קטן (א)(2), אלא אם כן הוכח אחרת.".

    לאחר שעיינתי בחומר הרלוונטי, הגעתי למסקנה שתנאי סעיף 220 מתקיימים וכי יש להורות על ביטול העברת זכויות היחידה למשיב, מהנימוקים הבאים:

    1. היחידה לא קיבלה תמורה עבור זכויותיה בדירה:

       בית משפט קמא קבע שהיחידה קיבלה תמורה עבור הוויתור על זכויותיה, תוך שהסתמך על אישור הסכם הממון והחלטות בית הדין הרבני. קביעה זו אינה נכונה, ואף המשיב מכחיש שנתן ליחידה תמורה עבור זכויותיה בדירה.

       לעניין הסכם הממון – כאמור לעיל, הסכם הממון אינו דן בדירה.

       לעניין החלטות בית הדין הרבני – החלטות בית הדין הרבני אינן קובעות שניתנה תמורה כלשהי ליחידה. פסיקת מזונות ליחידה אינה קשורה להעברת הזכויות וכך גם לא התשלום בסך 50,000 ₪ שנתן המשיב ליחידה. המשיב מכחיש שנתן תמורה ליחידה, מדגיש שה-50,000 ₪ לא היוו תמורה, ובכל מקרה, הסכום הוא זניח ביחס לשווי זכויותיה של היחידה בדירה.

       יתר על כן, סעיף ב' להחלטת בית הדין הרבני מיום 13.1.22 קובע במפורש כי זכויות היחידה בדירה יועברו על שם המשיב ללא תמורה.

       החלטות בית הדין הרבני (וכך גם החלטת בית משפט לענייני משפחה) אינן בוחנות את היחסים הכלכליים בין בני הזוג, אלא כל שנעשה בהן הוא לבדוק את הוראות הסכם הגירושין ולאשרו, כפי הוראות סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"א – 1973.

       לכן, התנאי שבסעיף 220(א)(1) מתקיים.

    2. לא חלפו יותר מ-4 שנים ממועד ביצוע הפעולה ועד להגשת הבקשה לפתיחת הליכים:

       הבקשה לפתיחת הליכים הוגשה ב-16.6.24 וניתן צו לפתיחת הליכים ב-4.8.24.

       פעולת הענקה בוצעה לכל המוקדם ביום 13.1.22.

       לכן מתקיים התנאי שבסעיף 220(א)(2) לחוק.

    3. במועד ביצוע הפעולה הייתה היחידה חדלת פירעון:

       בית משפט קמא קבע בהחלטתו שבמועד ביצוע הפעולה היו ליחידה נושים, אשר לפחות על חלקם היא ידעה וככל הנראה גם המשיב ידע עליהם.

       נוסף על כך, לא הובאו ראיות לסתור את חזקת חדלות הפירעון שבסעיף 220(ב) לחוק.

       לכן מתקיים התנאי שבסעיף 220(א)(3) לחוק.

    4. לא מתקיימים תנאים המצדיקים לא לבטל את ההענקה:

       בעיקרון, כאשר מתקיימים כל התנאים לביטול הענקה והיחיד אינו יכול לסלק את חובותיו ללא הנכס שהוענק, יבטל בית המשפט את ההענקה.

       סעיף 223 לחוק קובע שאם השבת הנכס לקופת הנשייה אינה אפשרית או בלתי צודקת בנסיבות העניין, יהיה על מקבל הענקה להשיב לקופת הנשייה את שוויו של הנכס, כפי שיורה בית המשפט. בענייננו, השבת הזכויות בדירה לקופת הנשייה אפשרית וצודקת, ולכן כך יש להורות. מובן שהמשיב רשאי להציע לפדות את זכויותיה של היחידה בדירה.

    5. התייחסות לקביעת בית משפט קמא שהעברת הזכויות בדירה לא נעשתה בחוסר הגינות או בכוונה לגרוע מזכויות נושי היחידה:

       בית משפט קמא קבע שהוא התרשם שהעברת הזכויות לידי המשיב לא נעשתה בחוסר הגינות או בכוונה לגרוע מזכויות נושי היחידה. שיקולים אלו אינם רלוונטיים לבחינת ביטול הענקה, לפי סעיף 220 לחוק.

       התנאים לביטול הענקה הם אלה הקבועים בסעיף 220 לחוק, וכאשר פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה נעשית ללא תמורה, אין רלוונטיות לשאלה אם הפעולה בוצעה במטרה להבריח נכס מקופת הנשייה ואם היא נעשתה בתום הלב.

       • הבחינה אם נכס נגרע מקופת הנשייה במטרה להבריח נכסים נבחנת במסגרת סעיף אחר לחוק, סעיף 221, במסגרתו ניתן לבטל פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה, גם אם בזמן ביצוע הפעולה לא היה החייב חדל פירעון.

       • תום הלב נבחן רק אם הפעולה נעשית בתמורה פחותה משווי השוק של הנכס, ובית המשפט בוחן אם התמורה הולמת בנסיבות העניין. ראו דברי ההסבר לסעיף 220 לחוק:

         "סעיף זה עוסק בביטול פעולות לגריעת נכסים מכנסי קופת הנשייה. ההצדקה לביטול הענקות בתקופה שקדמה להליכי חדלות הפירעון נעוצה בצורך לשמור על הנכסים העומדים לחלוקה לנושים. מעת שנכסי החייב אינם מספיקים לכיסוי חובותיו, החייב מאבד את זכותו לעשות בנכסיו כרצונו ולהעבירם למי שירצה בלא קבלת תמורה ראויה בעבורם. ... להלן התנאים המוצעים והטעמים להם:

         • העברת הנכס נעשתה בלא תמורה או בתמורה שאינה הולמת בנסיבות העניין. מוצע כי במקרה שבו העברת הנכס נעשתה תוך קבלת תמורה שאינה הולמת בנסיבות העניין, יהיה ניתן לבטל את ההעברה. ההתייחסות לתמורה ההולמת בנסיבות העניין נועדה להחריג מקרים שבהם ביצע החייב עסקה בתום לב, שבמסגרתה התמורה שניתנה בעד העברת הנכס היתה פחותה משווי השוק, ואולם בנסיבות העניין לא היה ניתן להשיג בעד הנכס תמורה גבוהה יותר. ...".

    6. התייחסות לקביעת בית משפט קמא שרק במקרים נדירים יבטל בית משפט לחדלות פירעון הסכם גירושין שאושר על ידי בית הדין הרבני.

       בעניינם של בני הזוג, בית הדין הרבני אישר הסכם גירושין אשר נכרת בין בני הזוג, מבלי שהוא בחן את הוראות ההסכם מבחינה כלכלית. בית משפט לחדלות פירעון מוסמך לבטל פעולה הגורעת נכסים מקופת הנשייה אף אם הפעולה נעשתה במסגרת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ואין בכך כדי לפגוע מסמכויות בית הדין הרבני או בעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות.

       השיקולים ששוקל בית משפט לחדלות פירעון שונים מהשיקולים ששוקל בית הדין הרבני (או בית משפט לענייני משפחה) כאשר הוא מאשר הסכם ממון בין בני זוג, לרבות הסכם גירושין. הערכאה המאשרת הסכם גירושין בין בני זוג בוחנת אם ההסכם נעשה בהסכמה חופשית, לאחר שהצדדים הבינו את משמעותו ותוצאותיו (סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"א - 1973), והיא אינה בוחנת אם הפעולה משפיעה על נושי מי מבני הזוג. לעומת זאת, בית משפט לחדלות פירעון בוחן את ההסכמות שבהסכם הגירושין לפי הוראות חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, ואת השפעת ההסכמות על נושי הצדדים, בין היתר במסגרת הוראות סעיפים 219 עד 223 לחוק.

       משנתפתחים הליכי חדלות פירעון נגד יחיד, כל פעולה שיש בה כדי להשפיע על היקף נכסיו וזכויותיו צריכה להיבחן בהתחשב באינטרסים של נושיו, ולא רק באינטרסים הצרים של הצדדים לפעולה, ולכן בית משפט לחדלות פירעון רשאי לבטל תנאי בהסכם גירושין הגורע נכסים מקופת הנשייה, אשר נקבע בהסכמת הצדדים. באופן דומה, מוסמך בית משפט לחדלות פירעון לדחות תביעת חוב המבוססת על פסק דין חלוט, בלא בירור לגופו של עניין. ראו סעיף 211(ב)(2) לחוק וע"א 4873/21 יעקב ירמיש נ' עו"ד שלמה הנדל (24.10.2021):

       "למעשה, החוק אימץ אל קרבו את סמכותו של הנאמן 'להציץ מאחורי הפרגוד' ... עם זאת, החוק סייג את סמכותו האמורה של הנאמן, בכך שהוסיף לצידה חובה לקבל את אישורו של בית המשפט לצורך דחיית תביעת חוב הנתמכת בפסק דין ... משמעותו של דבר, שהמבחנים והקריטריונים אשר נקבעו ל'הצצה מאחורי הפרגוד' בהלכה הפסוקה, ישמשו את בית המשפט בבואו להפעיל את סמכותו לאשר דחיית תביעת חוב גם כשזו נסמכת על פסק דין."

       ראו גם ע"א 6323/19 רודי עמר נ' כונס הנכסים הרשמי (25.10.2022) – ביטול צו ירושה שאישר הסתלקות חייבים מחלקם בירושה, ורע"א 58541-11-24 חברת יסודות שיתוף אחזקות בע"מ נ' חברת איחוד יסודות בניה בע"מ (05.02.2025), המתייחס לאפשרות ביטול פסק בוררות על ידי בית משפט לחדלות פירעון, גם אם לא מתקיימים התנאים המאפשרים לעשות זאת בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968.

       על כן, בחינת הסכם גירושין בין בני זוג, המאושר על ידי בית דין רבני או בית משפט לענייני משפחה, תיעשה על ידי בית משפט לחדלות פירעון, ב"משקפיים" של הליכי חדלות פירעון, לא רק במקרים חריגים, והדבר אינו מהווה "התגברות" או פגיעה כלשהי בסכמות הערכאה שאישרה את הסכם הגירושין.

    7. טענת המשיב שליחידה מעולם לא היו זכויות בדירה:

       המשיב טוען שליחידה מעולם לא היו זכויות בדירה, על פי הסכם הממון. אני דוחה טענה זו מכל וכל. היחידה חתמה על הסכם המכר והזכויות בדירה נרשמו על שם שני בני הזוג בלשכת רישום המקרקעין. סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע כי רישום בפנקסי המקרקעין יהווה ראיה חותכת לתוכנו, ואין בחומר הראיות שהוגש כדי לסתור חזקה זו.

    8. מצבה הנפשי של היחידה:

       הנאמן והיחידה טוענים שהמשיב ניצל את מצבה הנפשי של היחידה. אמנם, הטענה יכולה להיטען ולהיבחן במסגרת הליך לביטול הסכם הגירושין מנימוקים חוזיים, אך אין מקום לבחון טענות אלו במסגרת בקשה לביטול הענקה. בכל מקרה, נוכח האמור לעיל, אין צורך לבחון טענות אלו.

       נוכח האמור, דין הערעור להתקבל ויש להורות על ביטול הענקת זכויות היחידה בדירה למשיב.

       התוצאה

14. הערעור מתקבל ואני מורה על ביטול ויתור היחידה על זכויותיה בדירה, בהתאם להוראות סעיף 220 לחוק.

    אם יש צורך בכך, יגיש הנאמן פסיקתא מתאימה לאישור בית משפט קמא.

15. נוכח התנהלות המשיב בערעור, ובפרט התעקשותו על המשך הדיון למרות ההחלטה מיום 15.7.25, יישא המשיב בהוצאות הנאמן בסכום של 12,500 ₪.

    ניתן היום, ד' טבת תשפ"ו, 24 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.

    עמית כהן, שופט