עח"ק 63241-03-15 - פסקדין

השופט רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

הרקע לערר וטענות הצדדים:

בפנינו ערר נגד הודעת חיוב שנשלחה לעורר בגין צריכת מים לשנת 2014, בה חויב העורר גם בגין רכיב פחת המים, כאשר החיוב בגין הפחת חושב בהתאם ליחס הצריכה של המים בשימושים השונים. העורר מבקש להורות על ביטול חיובו בגין רכיב "פחת מים" (ההפרש בין כמות המים הנכנסת לבין כמות המים שמספקת החברה לכלל הצרכנים) בתעריף צריכה ביתית (שאינו התעריף המופחת המיועד לכמות המים המוכרת לצריכה ביתית, אלא התעריף הגבוה יותר המיועד לצריכה שמעבר למכסה הבסיסית – תעריף ייחוס).

העורר הינו מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית והינו ספק מים מקומי כהגדרתו בכללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים), תשנ"ד – 1994, וישוב מתוכנן כהגדרתו בכללי המים – קיצוב. ביום 12.1.15 דיווח העורר, באמצעות טופס מקוון באתר האינטרנט של רשות המים, על הצריכה והאספקה של המים בשנת 2014. אין מחלוקת בין הצדדים כי על פי הדיווח של העורר סופקו על ידי העורר למטרת בית 30.5% מהמים שסופקו סה"כ ו- 69.5% סופקו למטרת חקלאות.

המשיבה החליטה לחייב את העורר בגין רכיב הפחת, שלא נמדד בשעוני האספקה בגבולות חלקת הצרכנים, ואשר מופק על ידי המפיק ונמדד במד ההפקה, אך מסיבות שונות, כגון נזילות ותקלות במערכת, שב לקרקע בטרם הגיע לצרכן (במקרה זה מדובר ב-33,417 קוב מים), על פי תעריף היטלי הצריכה החקלאית והביתית של העורר, בהתאם ליחס שנמדד בין סיווגי הצריכה בשנת 2014. כלומר, 30.5% מהפחת חויב בתעריף צריכה ביתית בתעריף הייחוס המיועד לצריכה שמעבר למכסה הבסיסית המוכרת ו- 69.5% מהפחת חויב בתעריף צריכה חקלאית.

העורר טוען כי הדרך בה חולק רכיב פחת המים בין המטרות השונות שלהם משמשת התשתית המשותפת הינה שגויה וכי יש לייחס את פחת המים לצריכה למטרות חקלאות ולחילופין לצריכה ביתית בכמות המוכרת (תעריף מופחת). נטען כי בהחלטתה לחייב את העורר כפי שחייבה קבעה המשיבה באופן שרירותי ובלתי סביר כי דין פחת של מים, אשר שבו לקרקע, בין שלב הפקתם וטרם מדידתם במדי המים של צרכני המים, כדין מים אשר נמדדו ונעשה בהם שימוש על פי סיווגם לצריכה ביתית או חקלאית. עוד נטען כי חיוב הפחת שלו יוחסה צריכה ביתית על בסיס תעריף הייחוס מהווה הטלת היטל אשר מלכתחילה כל הצדקתו הינה הכוונת התנהגות לצרכנות נכונה ולא ניתן להחילו כאשר במים לא נעשה שימוש לצריכה ביתית על ידי צרכני המים של העוררת. נטען כי ההיטל נועד לשם חינוך לצריכה יעילה וחסכנית של מים וההיטל נשען על האופן בו "משתמש הקצה" הנמצא "אחרי" מד המים בוחר לצרוך את המים. העורר טוען כי פחת המים הינו כמות מים שנמדדה בעת ההפקה אך הולכת לאיבוד בטרם עברה במדי הצריכה של הצרכנים ולכן איננה ניתנת לסיווג על פי צריכה. נטען כי מאחר שמים אלה אינם נצרכים, החלטת המשיבה להטיל חיוב דיפרנציאלי בגין צריכתם על פי יחס הצריכות (החקלאית והביתית) הינה שרירותית ובלתי סבירה. נטען כי משבחרה המשיבה "לתמחר" את הפחת על פי יחס השימושים או מטרת המים, עליה להראות כי שימוש כאמור אכן מתרחש. נטען כי שימוש ב"מים האבודים" אינו מתקיים ולכן מאבדת המשיבה את יכולתה לתמחר בהתאם לסיווג השימוש בהם.

לטענת העורר, המצב המשפטי הנוכחי אינו קובע כללים לעניין האופן בו צריכה רשות המים לתמחר את מחירן של מכסות המים המופקות על ידי בעלות רישיון ההפקה בטרם הגיעו לשימוש הצרכנים. נטען כי בהעדר שימוש באותם מים המכונים פחת, מתרוקן מתוכנו ומהגיונו הרציונל שבהטלת היטל דיפרנציאלי מוכוון שימוש וסוג צריכה על המים המופקים, מקל וחומר נכונים הדברים כאשר המשיבה בוחרת להטיל על סוג הצריכה המיוחס את התעריף העונשי לפי תעריף הייחוס. על כן, נטען כי מדובר בשימוש בלתי סביר של המשיבה בסמכותה ומדובר בהחלטה שרירותית וחסרת בסיס. נטען כי חוסר סבירותה של החלטת המשיבה מתחדד לאור העובדה שרכיב פחת המים אינו משולם על ידי הצרכנים עצמם, זאת משום שמדובר במים שאינם נצרכים על ידם ואינם נמדדים במדי המים של הצרכנים. על כן נטל עלות הפחת מושת על העורר. לכן נטען כי החלטת המשיבה להטיל על מי הפחת, בהם לא נעשה שימוש, היטל אשר נקבע לפי אופי הצריכה, הינה החלטה שרירותית ובלתי סבירה.

בנוסף, במהלך הדיון שהתקיים לפני בית הדין למים טען מר גולומביק, אחראי מערכת המים אצל העורר, כי חלק מהמים לצריכה חקלאית הם מים מליחים שלא ראויים לשתייה בהגדרה של משרד הבריאות ולא בהגדרה של המשיבה.

המשיבה טוענת כי לא נפל כל פגם בייחוס פחת המים ובחלוקת כמות המים שלא נמדדה לפי יחס השימושים של המים שנצרכו בשטח המחנה. נטען כי הפחת חולק באופן אוטומטי על ידי מערכת המחשב, לאחר שהעורר דיווח על הצריכה והאספקה של המים באמצעות אתר האינטרנט, בין מטרות הצריכה – בית וחקלאות – בהתאם ליחסי השימוש בפועל במערכת האספקה על ידי שתי המטרות. נטען כי על פי הדיווח יחס הצריכה לבית מתוך סך הצריכה בפועל הינו 30.5% ולכן 30.5% מהפחת נוסף לצריכה הביתית ויתרת הפחת, במקרה זה מרביתו, נוסף לצריכה החקלאית שעומדת במקרה זה על 69.5% ולכן 69.5% מהפחת חויב בתעריף צריכה חקלאית. נטען כי ההחלטה על חיוב לפי יחסי הכמויות שנצרכו על ידי העורר היא החלטה נכונה וראויה, המעוגנת בנהלי המשיבה ובדין, ומבוססת על הגיונם של דברים – חלוקת הכמות שלא נמדדה על ידי העורר בין המטרות שלשמן משמשת המערכת בפועל לפי יחסי הכמויות שנצרכו על ידי העורר. באשר לטענת העורר כאילו יש לחייב בגין הצריכה למטרות בית בתעריף המופחת, תעריף הבסיס המיועד לכמות המוכרת, טוענת המשיבה כי התעריף המופחת עבור הכמות המוכרת מהווה משום הטבה המיועדת לצרכן הסופי ואשר נועדה אך לכמות המוגבלת הראשונית אשר נצרכה על ידי הצרכנים ומעבר לכמות זו תעריף המים הוא התעריף השיורי הגבוה יותר. נטען כי כאשר כמות המים שנצרכו למטרות בית עולה על הכמות המוכרת לא ניתן לראות בתוספת המים האבודים, פחת המים, חלק מהכמות המוכרת.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיונו של בית הדין למים, הנני ממליץ לחברי בית הדין לקבוע כי יש להחזיר את עניינו של העורר אל המשיבה, אשר תבחן מחדש את החיוב בגין הפחת בתעריף הצריכה הביתית שמעבר לכמות המותרת – תעריף הייחוס.

אמנם לא ניתן לקבוע כי קיים חוסר הגיון מוחלט או חוסר סבירות קיצוני בהחלטה על חיוב בגין הפחת לפי יחסי הכמויות שנצרכו על ידי צרכני העורר ובחלוקת הכמות שלא נמדדה על ידי העורר בין המטרות שלשמן משמשת המערכת בפועל לפי יחסי הכמויות שנצרכו על ידי העורר.

יחד עם זאת, מכיוון שמדובר, ככל הנראה, במים שחזרו לאדמה ואיש לא השתמש בהם, ואין טענה אשר נתמכה בראיה כלשהי כי מדובר במים שנגנבו ונעשה בהם שימוש, לא ברור מדוע יש לחייב את החלק היחסי המיוחס לצריכה ביתית דווקא בתעריף הגבוה – תעריף הייחוס, שהינו תעריף עונשי לשימוש מעבר לכמות המותרת. כפי שטענה ב"כ המשיבה, איש לא יודע באיזו מערכת המים הלכו לאיבוד – האם במערכת הצריכה הביתית או במערכת הצריכה החקלאית. המים הלכו לאיבוד באותו מקטע שבו המערכת משותפת. לכן המשיבה החליטה לתמחר את הפחת באופן יחסי לפי יחסי הכמויות שנצרכו על ידי צרכני העורר. אך במקרה זה, מאחר שככל הנראה מדובר במים שאיש לא השתמש בהם, לא ברור מדוע מחויב החלק היחסי שמחויב לפי צריכה ביתית דווקא בתעריף הגבוה – תעריף הייחוס.

כמו כן, טענתו של אחראי מערכת המים אצל העורר כי חלק מהמים לצריכה חקלאית הם מים מליחים שאינם ראויים לשתייה לא נסתרה על ידי המשיבה ונראה כי טענה זו לא נשקלה על ידי המשיבה כאשר הטילה את החיוב על הפחת בתעריף הצריכה הביתית בתעריף הייחוס.

אוסיף עוד כי בתעריף המים בו חויב העורר מגולם, ככל הנראה, גם רכיב עלות השבת מים למערכת הביוב. אין חולק כי כמות הפחת לא הוזרמה למערכת הביוב. מכאן שחיוב הכולל גם רכיב בגין השבת מים לביוב אינו משקף את מצב הדברים לאשורו.

אוסיף עוד כי ראוי היה שתישקל הטענה כי במקרים אחרים, ובין היתר במערכת אספקת המים של חברת מקורות, מכירה המשיבה בפחת של עד 4% מהצריכה כפחת שהוא פועל יוצא של תקלות מדידה והתאמה בין שעוני מדידה.