עח"ק 5183-07-14 עיריית חיפה נ' רשות ניקוז כרמל מס' תאגיד 501800056 - פסקדין

השופט ר' שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

הרקע לערר:

עניינו של ערר זה בדרישת התשלום שהוציאה המשיבה לעוררת בגין מכסת ניקוז לשנת 2014.

העוררת היא אחת מהרשויות המקומיות החברות ברשות ניקוז כרמל (המשיבה). חלק מתחום השיפוט של העוררת מצוי בשטח הניקוז של המשיבה וחלקו האחר של שטח השיפוט מצוי בתחום רשות הניקוז קישון.

עד לשנת 2011 פעלו העוררת והמשיבה לפי הסכם שתחילתו בשנת 1997, לפיו השטח ברכס הכרמל ומורדותיו המערביים, אשר מימיו מטופלים על ידי העוררת במערכות הניקוז העירוניות, לא ייכלל בשטח שבגינו תחויב העוררת בתשלום לרשות הניקוז. שטחים המתנקזים דרך העיר חיפה לתחומי עירית טירת הכרמל יטופלו על ידי המשיבה והעוררת תישא בעלויות בגין פעולות הניקוז כפי חלקה בהתאם לאופן החישוב המוסכם.

ההסכמה לגבי שיטת חישוב התשלום עבור האזור שבטיפול המשיבה עוגנה במכתב משנת 1997 של מנכ"ל רשות הניקוז לראש עיריית חיפה דאז, מר עמרם מצנע. במסגרת ההסכמה נקבע השטח שבאחריות העוררת, שטחים באגן ההיקוות שיטופלו על ידי המשיבה ואופן חישוב העלות שתוטל על העוררת. יצוין כי דרך החישוב של השתתפות העוררת בעלויות הניקוז בנוגע לאזורים שאינם מטופלים על ידי העוררת בלבד נקבעה על סמך שני מרכיבים: שטח ומספר בתי אב (כאשר הוסכם בין השטחים כי גודלו של השטח הוא כ- 7,000 דונם ומספר בתי האב עומד על כ- 7,700). ההסכם כובד על ידי הצדדים עד לסוף שנת 2011. בשנת 2012 שינתה המשיבה את שיטת החישוב ובמקום לחייב את העוררת בתשלום לפי מספר בתי אב החלה לחייב לפי מספר תושבים, בהתאם לנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, זאת בנוסף לגודל השטח, אשר עודכן גם כן בדרישת התשלום לשנת 2012. שינויים אלה גרמו להגדלת החשבון אותו נדרשה העוררת לשלם.

יצוין כי העוררת הגישה ערר קודם בשנת 2013 במסגרתו נדונו החיובים ששלחה לה המשיבה לשנים 2012 – 2013 (עח"ק 14391-03-13). בית הדין למים קבע במסגרת פסק הדין בעתירה הקודמת כי המתווה שהוסכם עליו בין הצדדים הינו תואם את לשון החוק ומתיימר לבטא, ככל האפשר, את מידת התועלת של העוררת מעבודות הניקוז של המשיבה, אף שהמשיבה אינה מבצעת את עבודות הניקוז בתחומי העיר חיפה. כן נקבע כי המשיבה החליטה, במליאתה, לשנות את אחד הקריטריונים לחישוב, דבר שנעשה בהתאם לכללים של ההליך המנהלי ואף העוררת לא טענה לפגם באופן קבלת ההחלטה. נקבע כי העוררת לא מיצתה את ההליך המנהלי בדרך של הצגת טענותיה בפני כלל הגורמים החברים במליאת רשות הניקוז ופנייתה לבית הדין נעשתה בלא שמיצתה קודם לכן את ההליך במסגרת הרשות המנהלית. לפיכך, ומשלא נמצא כל פגם בהליך, נקבע כי אין כל פסול בחיוב העוררת בתשלום לפי המכסות שנקבעו על ידי המשיבה.

לגבי השאלה שעניינה איזו שיטת חישוב הינה ראויה קבע בית הדין כי אין לו סמכות לדון ולהכריע בשאלה זו. נקבע כי מדובר בשינוי של בסיס שיטת חישוב אופן מימון פעולות רשות הניקוז ומדובר בהחלטה שצריכה להתקבל בפורום המתאים, קרי מליאת רשות הניקוז, ולקבל את אישורם של השרים הרלוונטיים. בית הדין אינו מוסמך לשנות את שיטת החישוב מקום בו השיטה הקודמת היא סבירה ותואמת את הוראות החוק ובלא שמוצה הליך מנהלי של דיון במליאת רשות הניקוז ולאחר מכן בפניה לשרים האמורים לאשר את אופן מימון פעולת רשויות הניקוז. כן נקבע כי המשיבה הייתה רשאית לעדכן בעצמה, וללא התייעצות עם העוררת, את הרכיבים המהווים בסיס לחישוב נטל התשלום שיוטל על העוררת (קרי להגדיל את נתוני השטח ומספר התושבים). נקבע כי עוד במכתב ששלחה המשיבה לעוררת בשנת 1997 נכתב כי הנתונים שנקבעו הם נתונים אשר יידרשו לבדיקה בהמשך. העוררת הוזמנה לקבוע ישיבת עבודה לצורך עדכון הנתונים במהלך השנים, אך דחתה את הפגישה מפעם לפעם. כן הוזמנה העוררת לישיבת המליאה בה התקבלו החלטות לעניין שינוי שיטת החישוב אך זו לא שלחה את נציגיה לישיבת המליאה ובפועל ויתרה על מיצוי זכותה לטעון במסגרת מליאת המשיבה. לכן לא היה מנוס למשיבה אלא לעדכן את הנתונים באופן חד צדדי. על כן, נדחה הערר הקודם שהוגש על ידי העוררת בכל הנוגע לחיוב לשנים 2012 – 2013, בשים לב לזכויות העוררת לפעול בהליכים אחרים ומתאימים לצורך שינוי בסיס שיטת חישוב ההשתתפות של הרשויות המקומיות בהוצאות התפעול של רשות הניקוז, תוך הבאה בחשבון של נתוני שטח אגני הניקוז ומידת ההנאה שיש לכל רשות בכל אחד ממפעלי הניקוז שבאחריות המשיבה.

העוררת הגישה ערעור על פסק דין זה והערעור עדיין תלוי ועומד לפני ביהמ"ש העליון (ע"א 1715/14). כעת, כאמור, מלינה העוררת נגד החיוב שהוטל עליה על ידי המשיבה בגין שנת 2014. לאחר שהוגש ערר זה ניתנה החלטת בית הדין למיום מיום 3.7.14 לפיה עניינו של ערר זה קשור במישרין לערר הקודם שהוגש ובעניינו ניתן פסק דין התלוי ועומד היום בערעור בבית המשפט העליון. על כן התבקשו ב"כ הצדדים להודיע אם ידוע להם המועד הצפוי לשמיעת הערעור בביהמ"ש העליון וכן להודיע את עמדתם בנוגע לאפשרות שבשלב זה יעוכב הדיון בערר זה עד למתן פסק דין בערעור.

בהמשך להגשת הערר ובהמשך להחלטת בית הדין למים מיום 3.7.14 הוגשה בקשת דחיית הערר על הסף על ידי המשיבה. בבקשה זו נטען כי יש לדחות את הערר בשל מעשה בית דין, שכן הערר דומה עד כדי זהות לערר הקודם שהגישה העוררת בהתייחס למכסות הניקוז שהושתו עליה לשנים 2012 – 2013 ושלגביו ניתן פסק דין של בית הדין למים. העוררת הגיבה לבקשה לדחייה על הסף, נקבע דיון והצדדים השמיעו טענותיהם לפני בית הדין וכן הוגשו השלמות טיעון מטעם הצדדים. יצוין כי העוררת התנגדה להצעת בית הדין לעכב את הדיון בערר עד למתן פסק דין בערעור התלוי ועומד לפני בית המשפט העליון.