עזרן נ' המוסד לביטוח לאומי - פסקדין

פסק דין

ערעור זה נסוב על החלטת הוועדה לעררים לאי כושר מיום 4.8.13 (להלן: "החלטת הוועדה"). הוועדה קבעה, כי המערער לא איבד למעלה מ- 50% מכושרו להשתכר.

לטענת המערער, בהחלטת הוועדה נפלה טעות. טענותיו העיקריות של המערער, הינן כדלהלן:

למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור 85%, מתוכה 65% בגין סכרת קשה עם סיבוכים ו- 50% בגין אי ספיקת כליות ואנמיה. למרות זאת, נקבע כי המערער לא איבד מכושרו להשתכר. בשל תחלואיו, המערער שרוי במתח תמידי וסובל מעייפות כרונית.

הוועדה לא התייחסה למכלול נסיבותיו האישיות של המערער, לעובדה כי הוא נמצא שנים מחוץ למעגל העבודה, לכך שהינו בעל 8 שנות לימוד בלבד.

הוועדה הסתמכה על דוח פקידת שיקום, שציינה כי המערער חזר לעבוד בתחום שיפוצים. בפועל, המערער עבד בעבודתו משך כשבועיים בלבד.

בהחלטת הוועדה קיימת סתירה, שכן הוועדה עצמה מציינת כי המערער יכול לעבוד 5-6 שעות ביום, ומאידך קביעתה היא כי המערער לא איבד כלל מכושרו להשתכר.

המשיב התנגד לעמדת המערער, מן הנימוקים העיקריים הבאים:

הוועדה שמעה את תלונות המערער ופירטה אותן בפרוטוקול. הוועדה התייחסה למכלול נתוני המערער. הוועדה היתה ערה לנכות המשוקללת הגבוהה של המערער ולאחר מכן נבדקו מכלול נתוניו.

הוועדה לאי כושר הפנתה להחלטת הרופאים בוועדות השונות, ולהמלצת פקידת השיקום, אשר סברו כי המערער מסוגל במצבו לעבוד בהיקף משרה מלא.

הוועדה לא ביססה את החלטתה על כך שהמערער עובד היום וממילא מסר המערער לוועדה כי הוא עובד בעבודות מזדמנות.

ההחלטה מבוססת ומנומקת היטב ואין להתערב בה.

ביום 22.1.14 נערך דיון בתיק ונשמעו טיעוני הצדדים. הצדדים אף השלימו טענותיהם בכתב לאחר הדיון.

דיון והכרעה

במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה.

ראו, בין היתר: עב"ל 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213 (1999).

לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל.

הוועדה דנה בעניינו של המערער, וכנדרש ממנה התייחסה לנתוניו, ובכללם להשכלתו ולעברו התעסוקתי. הוועדה מציינת בפרוטוקול את דברי המערער, לפיהם אינו עובד משנת 2009. לפיכך, ברי כי הוועדה לא טעתה לחשוב כי המערער עובד כיום בפועל.

עם זאת, לא נחה דעתי כי נקודת המוצא של הוועדה היתה השיעור המשוקלל של נכותו הרפואית של המערער.

בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת מוהרה (עב"ל 327/03 עזאת מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 15.4.04), נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר הינה הנכות הרפואית של המבוטח, ואין די בכך שהוועדה תנמק החלטתה בכך שתפרט סוגי עבודות אשר לדעתה, המבוטח מסוגל לבצען. וכלשון פסק הדין: