עזמי נ' הפניקס חברה לביטוח בעמ - פסקדין

פסק דין

התובעת, ילידת 24.2.68, טוענת כי ביום 10.9.08 נפגעה בתאונת דרכים (להלן: "התאונה"). בתביעה זו עותרת התובעת לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה לטענתה בתאונה. הנתבעת מכחישה את התרחשות התאונה הנטענת ואת נזקיה של התובעת.

סוגיית החבות

ביחס להתרחשות התאונה העידו שני עדים: התובעת והעד עלי אמין, אחיו של בעלה של אחות התובעת (להלן: "אמין"). אציין כי העד רמי טניב, שהתובעת הגישה תצהיר עדות ראשית שלו, לא הובא לעדות (חרף העובדה שלתובעת הייתה יותר מהזדמנות אחת לזמנו, לרבות לאחר תום פרשת ההגנה), ועל כן תצהירו אינו מהווה ראיה.

הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה.

התובעת מסרה בתצהירה ת/1 כי החנתה את רכבה מול עץ, ובעת יציאתה מהרכב ארעה התאונה, כדלקמן:

"אני פתחתי את הדלת הקדמית של הרכב, הורדתי את רגל שמאל שלי מהרכב, כדי לרדת מהרכב, והתרוממתי ממושב הרכב, כהכנה ליציאה מהרכב, כאשר לא הבחנתי שממש צמוד לרכב היה הבור של העץ, ואז הבחנתי שרגלי השמאלית יורדת ושוקעת יותר ויותר. כדי לייצב את גופי, באופן טבעי, ניסיתי להוריד את רגלי הימנית מהרכב, אך תוך שניות איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי והתהפכתי על המדרכה מחוץ לרכב, ותוך כדי נפילתי הרגשתי לפתע את דלת הרכב מוטחת בחוזקה בכתפי הימנית ובגבי (ההדגשה אינה במקור)" (סעיף 9 לתצהירה ת/1).

הנתבעת טוענת כי אין ליתן אמון בגרסת התובעת, שכן נתגלו בה סתירות מהותיות, הואיל ובחקירתה הנגדית מסרה פרטים שונים מאלה שמסרה בתצהירה, ואף בין תשובותיה בחקירה הנגדית קיימות סתירות. אין בידי לקבל טענה זו. אומנם ניתן למצוא הבדלים בפרטים שונים בתיאורה של התובעת את אופן התרחשות התאונה בתצהירה ובכמה הזדמנויות בחקירתה הנגדית. ואולם יש לזכור כי מדובר באירוע נקודתי, שארך שניות ואף פחות מכך, והתובעת נדרשה לתארו בפרוטרוט ו"לפרקו לגורמים", ואך סביר להניח כי התובעת, ככל אדם אחר, אינם יכולה לעשות כן מפאת המהירות שבה התרחשו הדברים, בפרט שמדובר באירוע טראומטי שהתובעת נחבלה בו. התובעת אף הסבירה את הדבר במהלך עדותה:

"אני לא יודעת אם אני נפלתי על הדלת או שהיא נטרקה עלי. אני לא זוכרת. מה שהרגשתי באותה דקה זה היה תוך שניות. אני הרגשתי כאבים בגב וסחרחורת וכאב ראש. זה מה שאני הכי זוכרת" (עמ' 18 שו' 14-16).

התובעת לא הייתה העדה היחידה שהעידה בנוגע להתרחשות התאונה. גם העד אמין, שנסע עימה ברכב, העיד על כך. העד מסר בעדותו כי ישב במושב האחורי של הרכב. הוא לא ראה את נפילת התובעת, ואולם שמע צעקה, ואז יצא מהרכב ורץ לעברה. כשהגיע אל התובעת היא כבר התחילה לקום (ראה עדותו בעמ' 27 שו' 21-29 ובעמ' 28 שו' 4, וסעיפים 6-7 לתצהירו). איני סבורה כי קרבת המשפחה שלו אל התובעת גורעת ממשקל עדותו. התרשמתי כי העד תאר במדויק את מה שראה ואת מה ששמע, ולא ניסע לעזור לתובעת. הוא מסר כי לא ראה את הנפילה, אלא שמע צעקה וכשהגיע אל התובעת היא החלה לקום.

עדות התובעת בדבר נפילתה בעת שירדה מהרכב נתמכת, איפוא, בעדות אמין. מנגד לא הביאה הנתבעת ראיות כלשהן. על כן אני מאמצת את גרסת התובעת, וקובעת כי נפלה במהלך יציאתה מהרכב, וקיבלה מכה מדלת הרכב. ואולם בניגוד לגרסת התובעת בתצהירה כי הדלת הוטחה בחוזקה בכתפה הימנית ובגבה, אני קובעת כי הדלת פגעה רק בגבה של התובעת, ולא בכתפה הימנית, וזאת על סמך גרסת התובעת עצמה בחקירתה הנגדית. התובעת נשאלה פעמים רבות בחקירתה הנגדית לגבי מקום פגיעת הדלת, ובאף אחת מהפעמים לא ציינה כי הדלת פגעה בכתפה הימנית כפי שטענה בתצהירה. אביא את דבריה כפי שהם (ההדגשות אינן במקור):

"ישבתי, הורדתי את רגל שמאל ונפלתי כשרגליי מתקפלות כלפי מטה ובלמתי עם הידיים. הרגשתי שהדלת בגב" (עמ' 16 שו' 5-6).

"אני זוכרת טוב מאוד שהרגשתי את הדלת בגב וכאבים בראש וסחרחורת" (עמ' 16 שו' 12).

"אני זוכרת שאת המכה קיבלתי בגב" (עמ' 16 שו' 14).

"ש.מה הרגשת?

ת.הרגשתי שהדלת בגב" (עמ' 16 שו' 23-24).

אפילו כשנדרשה על ידי ב"כ הנתבעת להבחין בין כתף לבין גב לא הזכירה פגיעה בכתף ימין כנטען בתצהירה:

"ש.בגב?

ת.כן, בכתפיים.

ש.בגב או בכתף?