עזב את הישוב בגלל טרגדיה- לא זכאי לפיצוי מלא לפי חוק ההתנתקות - פסקדין

1.         בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' ענבר) לפיהן התקבל ערעור המשיבה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת א' שניידר), אשר קבע כי הדיון בערעור שהגיש המבקש לבית משפט השלום יועבר כעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, לפי סעיף 137(ד) לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005.

רקע והשתלשלות ההליכים בערכאות דלמטה

2.         הרקע להגשת הבקשה כפי שהוא עולה מהחומר המצוי בתיק הינו כי המבקש ומשפחתו עברו להתגורר בדירה שרכשו ביישוב גנים שבשומרון בשנת 1998. ביום 28.6.01 נרצחה אשת המבקש בפיגוע ירי בדרכה לישוב, עת נסעה ברכבה עם בנם, אשר היה באותה עת כבן ארבע שנים. בהמשך אותה שנה עבר המבקש להתגורר בפתח תקווה. בנו של המערער נרשם ללימודים בעיר וכתובתו במשרד הפנים שונתה בהתאם. המבקש מציין בבקשתו כי המעבר נעשה כצעד זמני, כחלק ממאמציו לשקם את חייו ואת חיי בנו.

ביום 13.7.05 הגיש המבקש תביעת פיצויים לפי סעיף 12 לחוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה - 2005 (להלן: החוק). בתביעתו טען כי מרכז חייו היה ביישוב גנים מאז שנת 1998 ועד ליום 20.7.05. כחודש לאחר מכן ניתנה החלטת ועדת הזכאות לפי סעיף 10 לחוק (להלן: ועדת הזכאות), ולפיה אין בידה ראיות מספיקות בשאלה האם מרכז חייו של המבקש היה בישוב גנים ביום הקובע לפי סעיף 2 לחוק. ועדת הזכאות פסקה למבקש פיצוי בסך של 351,900 ש"ח בשל בית מגורים לפי מסלול א' הקבוע בסעיף 35 לחוק. הוועדה נמנעה מלפסוק למבקש פיצוי גם לפי מסלול ב' הקבוע בסעיף 36 לחוק, היות שמרכיבי הפיצוי לפי מסלול זה תלויים בקיומו של מרכז חיים בישוב המפונה ביום הקובע. כן נקבע כי המבקש זכאי להלוואה עומדת בסך 135,000 ש"ח לפי סעיפים 47 - 48 לחוק. בקשת המבקש לפיצוי מן הצדק בגין עגמת הנפש הכרוכה בביטול הנצחת אשתו המנוחה בישוב ובגין הטיפולים להם יזדקק בנו בעקבות הטראומה שחווה, נדחתה תוך שנקבע כי ועדת הזכאות אינה מוסמכת להעניק פיצוי כאמור. יחד עם זאת, נוכח נסיבות המקרה סברה הוועדה כי יש לראות העניין כבקשה לוועדה המיוחדת הפועלת לפי סעיף 137 לחוק (להלן: הוועדה המיוחדת), אשר מוסמכת לפסוק פיצוי לפנים משורת הדין, ולהעביר הבקשה אליה.

הוועדה המיוחדת קבעה כי המבקש זכאי לרכוש מגרש במושב יד חנה תמורת תשלום מלא של 225,000 ש"ח. ימים ספורים לאחר שניתנה החלטת הוועדה המיוחדת הגיש המבקש ראיות נוספות לועדת הזכאות בנוגע לשאלת מרכז חייו ביום הקובע. הוועדה נתנה תוספת להחלטתה ביום 14.9.05, בה קבעה כי גם לאחר שקיבלה את המסמכים הנוספים אין ביכולתה לקבוע כי מרכז חייו של המבקש נותר ביישוב גנים. עוד קבעה כי נוכח הנסיבות הקשות של העניין היא רואה בפניית המבקש כפניה לוועדה המיוחדת והורתה על העברת הפניה לוועדה זו.

הוועדה המיוחדת שבה ודנה בעניינו של המבקש וקבעה ביום 18.9.06 כי נוכח הנסיבות המיוחדות יש לאשר למבקש תשלום מיוחד בסך של 30,000 ש"ח לפנים משורת הדין. כן נקבע כי ככל שייערך דיון עקרוני בוועדה המיוחדת בנושא פיצוי בגין הנצחה, יתקיים דיון מחודש בעניינו של המבקש. ביום 6.2.08 ערכה הוועדה המיוחדת שימוע למבקש בכדי שיתאפשר לו להרחיב באשר לטרגדיה שעברה על משפחתו ועל זיקתו לישוב גנים. לאחר השימוע הוחזר עניינו של המבקש לוועדת הזכאות לצורך בחינת זכאותו להלוואה לדיור, ואכן הוועדה החליטה כי קמה למבקש זכאות שכזו בסך 70,380ש"ח.

פעם נוספת דנה הוועדה המיוחדת בעניינו של המבקש ובבקשתו לתשלום מיוחד תחת הפיצוי לפי מסלול ב'. ביום 19.3.08 קבעה כי חרף הבנתה לנסיבות המיוחדות של המבקש ובנו ולקשייהם, אין בנסיבות שתוארו בשימוע ובמסמכים שצורפו לבקשה כדי להצדיק תשלום מיוחד נוסף לפנים משורת הדין. הוועדה ציינה כי המבקש ובנו עזבו את גנים בשל הטרגדיה שניחתה עליהם והמצב הביטחוני, וללא כל קשר לתכנית ההתנתקות.

3.         המבקש ערער על ההחלטה לבית משפט השלום בירושלים. המשיבה ביקשה לסלק הערעור על הסף נוכח השיהוי בהגשתו - למעלה משנתיים וחצי לאחר שניתנה החלטת ועדת הזכאות מיום 14.9.05, שהיא ההחלטה האחרונה בשאלת מרכז חייו של המבקש ביום הקובע וזכאותו לפיצויים לפי מסלול ב'. המבקש הגיב וגרס כי לא דבק בהתנהלותו שיהוי. לחלופין ביקש הארכת מועד להגשת הערעור היות שלטעמו אין לדקדק עמו בעניינים שבסדרי דין, נוכח תכלית החוק והתקנות שהותקנו לפיו. בית משפט השלום דחה את טענת המערער כי לא השתהה בהגשת הערעור ולא קיבל את טעמיו להארכת מועד להגשת הערעור. ברם, נוכח נסיבות העניין החליט בית המשפט לראות בערעורו של המבקש על החלטות ועדת הזכאות משום עתירה מנהלית על החלטת הוועדה המיוחדת מיום 19.3.08. הסמכות לדון בעתירה מנהלית על החלטת הוועדה המיוחדת נתונה לפי החוק לבית המשפט לעניינים מנהליים, ומשכך הורה בית משפט השלום על העברת התיק לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים.

4.         המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי העברת הערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים, כעתירה מנהלית, נעשתה בחוסר סמכות. תחילה התקבל ערעורה של המדינה, בהיעדר תגובה מצד המבקש. בית המשפט דן בבקשה כבערעור והחליט לקבלו מאחר שהערעור שהגיש המבקש לבית משפט השלום התייחס רק להחלטת ועדת הזכאות ולא להחלטת הוועדה המיוחדת. בנוסף, נימק בית המשפט המחוזי, אין זה רצוי להעביר תביעה אזרחית למסלול המנהלי, אלא יש לסלקה על הסף.

המבקש הגיש בקשה לביטול החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי, לאחר שעיין בבקשה ובתגובה לה, דחה את הבקשה לביטול ההחלטה, בעיקרו של דבר מאותם טעמים שעמדו ביסוד החלטתו לקבל את ערעור המשיבה. נגד החלטות אלה מופנית הבקשה שבפניי.

טענות המבקש

5.         המבקש סבור כי עניינו מצדיק מתן רשות ערעור לצורך בחינת השאלה של מרכז חיים בישוב המפונה נוכח הנסיבות המיוחדות. לדבריו, עד כה נבחן הנושא אך ורק על-ידי ועדות מנהליות והעניין טרם בא לידי הכרעה שיפוטית. לטענתו, עניינו ייחודי בשל הטרגדיה הקשה שניחתה על משפחתו, העובדה שהחזיק דירה בגנים לאורך כל התקופה ושהה עם בנו בסופי השבוע בישוב, לצד הוריו. לטענתו, התגורר בפתח תקווה באופן זמני כדי לאפשר לבנו להשתקם ומתוך כוונה לשוב ולהתגורר בגנים.

            המבקש טוען כי בית משפט השלום שגה בכך שדחה את ערעורו בניגוד להלכה שנקבעה בע"א 3053/98 געדי נ' צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 933 (1999) ולהוראת סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: חוק בתי המשפט). יחד עם זאת הוא סבור כי הסעד שהושיט לו בית משפט השלום יאפשר לו לקבל את יומו בבית המשפט ונעשה בסמכות.

המבקש סבור כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי ההחלטה בדבר קיום מרכז חיים נתונה לא רק לוועדת הזכאות, אלא גם לוועדה המיוחדת סמכות לדון בשאלה זו, ומכל מקום החלטותיהן של ועדת הזכאות והוועדה המיוחדת שלובות זו בזו. עוד מוסיף המבקש כי בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט קנה בית המשפט הנעבר סמכות גם אם היה נעדר סמכות לכתחילה ואין להעביר עוד העניין לערכאה אחרת. הוא מדגיש כי החלטת בית המשפט המחוזי מותירה אותו כאשר דלתות בית המשפט סגורות בפניו ומלין על תוצאה בלתי צודקת זו. הוא מציין עוד כי המחוקק שם דגש מיוחד על פיצוי ושיקום המפונים בעקבות תכנית ההינתקות ועל שיקולי הצדק בהקשר זה וכך יש לעשות גם בעניינו.

טיעוני המשיבה

6.         המשיבה סבורה כי אין מקום למתן רשות ערעור הן מהטעם שהבקשה אינה מגלה כל שאלה בעלת חשיבות עקרונית שטרם נדונה והוכרעה, הן מהטעם שהמבקש לא מיצה את האפשרויות המשפטיות הפתוחות בפניו בערכאות נמוכות יותר בטרם פנה לבית משפט זה.

            גם לגופו של עניין סבורה המשיבה כי אין להתערב בהחלטות בית המשפט המחוזי. לדידה לא היה מקום להתיר דיון על החלטת ועדת הזכאות בבית המשפט לעניינים מנהליים בנסיבות בהן לא הוגש כל ערעור על החלטת הוועדה המיוחדת. המשיבה מסבירה כי לוועדת הזכאות ולוועדה המיוחדת סמכויות שונות. אף שיש בין שתי הוועדות יחסי גומלין, ההליכים הנערכים בפני כל אחת מהן הינם עצמאיים ונפרדים וכך גם מסלולי הערעור והתקיפה על החלטת כל ועדה. נטען כי בפועל בית המשפט המחוזי יזם עבור המבקש הליך אחר ושונה מזה שהביא המבקש בפני בית המשפט. המשיבה מדגישה כי אין מדובר בהעברת דיון לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט כיוון שלבית משפט השלום הייתה סמכות לדון בערעורו של המבקש על החלטת ועדת הזכאות. המשיבה מטעימה כי אין מדובר בשאלה של סדרי דין גרידא אלא בשאלות מהותיות של סמכות בהן מרחב הגמישות השיפוטי מצומצם יותר.

עוד נטען כי סעיף 81 לחוק בתי המשפט כלל לא חל על המקרה דנן וכן מפנה היא לפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481 (2005), בו נקבע כי ועדות הזכאות אינן גופים מעין שיפוטיים אלא גופים מנהליים. בסיום מציינת המשיבה כי המבקש לא הציג כל "טעם מיוחד" שיצדיק הארכת המועד להגשת ערעור ולכן לא היה מנוס מסילוק ערעורו.   

הכרעה