עזאם נ' מדינת ישראל - פסקדין

פסק דין

בפניי ערעור על החלטות בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתנו ביום 25.4.10 וביום 3.5.10, על ידי כבוד השופט שלמה בנג'ו בתיק המ"ש 4046-03-10.

בימ"ש קמא נתבקש ע"י המערער להאריך את המועד ולאפשר לו להישפט בהתאם לס' 230 לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ").

המערער הינו סוחר ברכבים משומשים במקצועו וכחלק מעיסוקו, בבעלותו מגרש למכירה, קנייה ותיווך בכלי רכב משומשים בשם "טרייד אין קאר" (עזאם בע"מ) והמצוי באזור התעשייה בעכו.

ביום 9/10/08, בוצעה העבירה ברכב שהיה בבעלותו של המערער. המדובר בעבירה של ברירת משפט. המערער טען כי לא ידע על העבירה מאחר והרכב נמכר ביום 7/6/08 למר רימון מטר. עוד טען המערער כי מאז ביצוע העבירה ועד למשלוח ההודעה, עברו כ-10 חודשים ומשנודע לו על קיום הדו"ח פנה מיידית למשטרה בבקשה להסבת הדו"ח על שם קונה הרכב, מר מטר.

הבקשה נדחתה מן הטעם שלא הוגשה תוך 30 יום מיום ביצוע העבירה. יודגש כי המערער טוען כי ידע על ביצוע העבירה כ-10 חודשים אחרי ביצועה. ביום ביצוע העבירה הרכב לא היה בחזקתו , בבעלותו או בשימושו. הרכב היה בחזקת ובבעלות מר רימון מטר.

לטענת המערער דחיית בקשתו תנציח תוצאה לא נכונה בהליך משפטי שיש בה כדי לגרום לעיוות דין, כך שהוא ייענש חרף זאת שלא ביצע כל עבירה.

בתיק זה קיימתי 3 ישיבות כדי לאפשר לצדדים לבחון את האפשרויות של סיום ההליך בהבנה או בהסכמה וזאת לאחר בדיקת כל הנתונים והעובדות, לרבות קבלת מסמכים מרשויות אכיפת החוק.

ב"כ המערער חזר בכל הישיבות על טענותיו כי השארת המצב הקיים יגרום למערער עיוות דין כי הוא הורשע בעבירה שלא ביצע ועל כך אין מחלוקת.

המערער טען גם כי הוא פעל מייד משנודע לו על קיומו של הדו"ח, כך שלא התרשל בפנייתו לרשויות המטפלות בעניינים כגון דא.

ב"כ המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור. לטענתה הדו"ח נשלח למערער בנובמבר 2008, בדואר רשום אשר לא נדרש והוחזר למעשה בדצמבר 2008, ועל כך הגישה אסמכתא.

ב"כ המשיבה סבורה כי בסיטואציות כאלה דנו בתי המשפט ודחו את הערעורים של המערערים, כך שאין לנהוג בדרך אחרת במערער שבפנינו. המשיבה הפנתה לרע"פ 805/09 שמואל פרפרה נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.09).

עוד טענה המשיבה כי אין בפיו של המערער כל הסבר מדוע לא קיבל את הדואר הרשום שנשלח אליו.

המערער פנה בבקשה להישפט לאחר שחלפו כ- 7 חודשים. על פי החוק הדו"ח נשלח בדואר רשום ועל כן חלה חזקת המסירה שהמערער לא הצליח לסתור אותה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהחלטת בימ"ש קמא, שמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור.

על סוגיה זו שמתעוררת בערעור שבפני חולשת הוראת סעיף 230 לחסד"פ, כאשר השיקולים שעל בית המשפט להפעיל בבואו לבחון בקשה להארכת מועד להישפט הם אותם שיקולים שעל בית המשפט לשקול בבקשות לפי סעיף 130 לחסד"פ, שדן בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר לפי סעיף 240 לחסד"פ, דהיינו בימ"ש ייעתר לבקשה רק אם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את אי ההתייצבות לדיון ובענייננו, את האיחור בהגשת הבקשה להישפט או אם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין - רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מ. י. פד נז (6) 793.

הנימוק הראשון מחייב מתן הסבר סביר שיצדיק את האיחור בהגשת הבקשה והשני בחינת סוגיית עיוות הדין. על כך כתב כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 1260/09 שלבי עאטף נ' מדינת ישראל (ניתה ביום 2.6.09), דברים שהולמים גם כן, את הערעור שבפני:

" מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. לפי סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי, משלא שילם המבקש את הודעת תשלום הקנס בתקופה הקבועה לכך, ולא הגיש בקשה להישפט במשך אותה תקופה, הרי רואים אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת הקנס.  ואילו סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע שבית המשפט יהיה רשאי לקיים משפט לאדם שהגיש בקשה להישפט בגין הודעת קנס שהוגשה לאחר תקופת תשלום הקנס, מנימוקים שיירשמו (ראו רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2007)). במקום אחר עמדתי על כך כי:

ניתן לראות אפוא כי כאשר בעבירה מסוג "ברירת משפט" עסקינן, יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. שונה מצב זה ממקרה בו לנאשם זכות להישפט מלכתחילה, כברירת מחדל, וניתן פסק דין בהיעדרו, שאו אז ישנו מקום לשקול ביתר שאת אם ישנו מקום לבטל את הרשעתו. במקרה שלפניי מכל מקום, עמדו על כך הערכאות הקודמות כי לא השכיל המבקש להוכיח כי האיחור בהגשת הבקשה נובע מסיבות סבירות, שכן היה ביכולתו לברר את טיב הודעת הקנס עוד קודם לכן, ולא ניתנה סיבה הגיונית מדוע פעל להוכיח את חפותו כשנה ושמונה חודשים לאחר מתן הודעת הקנס. על אף שהגיע למסקנה זו, בית המשפט המחוזי אף בחן האם נגרם למבקש עיוות דין לגופו של עניין ולא מצא כי כך הוא, ואף אני לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה זו."

המחוקק צפה מצב בו על אף שהודעת הקנס נשלחת לבעל הרכב, הרי שבפעול ייתכן והעבירה לא בוצעה על ידו, אלא על ידי נהג אחר. בכדי לפתור את הקושיה הזו, בה אדם מבצע עבירה ואחר [בעל הרכב] מקבל את הודעת הקנס, קבע המחוקק בסעיף 229 (א)(1) לחסד"פ בצירוף סעיף 229 (ג) לחסד"פ את הפרצודרה הבאה: מקבל הודעת הקנס זכאי לפנות לתובע ולהעלות את הטענה שנהג אחר נהג ברכב. במצב דברים זה, התובע בוחן את הבקשה ומחליט באם להסב את העבירה על שם הנהג האחר אם לאו. המועד שנקבע להגשת הבקשה לתובע, הנו 30 יום, מיום קבלת הודעת תשלום הקנס.