עות'מאן נ' משרד הביטחון

החלטה

בפניי בקשתה של המדינה, היא הנתבעת בהליך זה (להלן: "הנתבעת"), לחייב את התובע בהפקדת ערובה זאת כדי להבטיח תשלום הוצאותיה במשפט אם תביעתו של המשיב לבקשה, הוא התובע בהליך זה (להלן: "התובע"), תידחה.

רקע כללי

התובע, מוחמד עות'מאן, תושב שכונת אלשיך רדואן בעזה, הגיש תביעתו כנגד המדינה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו מירי של כוחות הביטחון. לדבריו, ביום 15.5.2011 עת לקח חלק בסיקור תהלוכה לציון "יום הנכבה", נורה על ידי חיילי צה"ל שעסקו בפעילות מבצעית בגין הפרות סדר שהתרחשו במקום. לטענתו, נפצע מירי, אושפז בבית חולים ונותרה לו נכות.

טענות הצדדים

הנתבעת הגישה בקשתה זו על פי הוראות סעיף 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), להבטחת תשלום הוצאותיה. לטענתה, סיכויי התביעה נמוכים עד מאוד, התביעה נעדרת כל ביסוס ומסמכים רפואיים מהותיים ובכללם חוות דעת רפואית. יתירה מכך, מענו של התובע הינו ברצועת עזה, דהיינו מחוץ לתחום השיפוט ומחוץ לשליטתה האפקטיבית של מדינת ישראל, ואין בידו להצביע על נכסים כלשהם בישראל מהם תוכל הנתבעת להיפרע אם תידחה תביעתו. עוד טוענת הנתבעת כי סיכויי הגנתה גבוהים בשל העובדה כי ככל שיוכח קיומו של אירוע או פגיעה בתובע על ידי כוחות הביטחון, הרי שזה נגרם במהלך פעולה מלחמתית מובהקת, וככזו עומדת לנתבעת הגנת הפעולה המלחמתית כאמור בס' 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב 1952.

לטענת הנתבעת, ביום האירוע, הסתערו לעבר הגדר המפרידה בין רצועת עזה לישראל, למעלה מאלף פלסטינים שהתפרעו ואיימו לפרוץ את הגדר לתוך ישראל. על מנת לבלום אותם ולהגן הן על חיי החיילים במחסום ארז והן על אזרחי מדינת ישראל בוצע ירי כדין לפלג גוף תחתון של מספר מסיתים מרכזיים ובשלב מסוים אף נעשה שימוש בטנקים ובמסוקי קרב. הנתבעת טוענת כי אין כל ראיה כי התובע נפגע במהלך אירוע זה ואם כן, ייתכן והיה בין הגורמים שסיכנו את חיילי צה"ל ועל כן סיכויי התביעה קלושים.

מנגד טוען התובע כי יש לדחות בקשה זו מאחר ובקשה זו יש בה כדי לחסום את דרכו של התובע לפנות לערכאות. לטענתו, בניגוד לטענת הנתבעת, לא בכל מצב בו התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט יש לקבל בקשה להפקדת ערובה וכן לטענתו סיכויי התביעה אינם קלושים אלא גבוהים או ודאיים. לטענת התובע הוא צלם עיתונאי ועסק בסיקור התהלוכה ולא סיכן את חיי החיילים. עוד טוען התובע, כי הבקשה להפקדת ערובה הוגשה בסמיכות להגשת כתב ההגנה ובטרם התגבשה בידי הנתבעת תשתית ראייתית מספקת להוכחת עמדתה ולסיכויי הגנתה ועל כן אין הנתבעת יכולה לטעון כי סיכויי התביעה קלושים.

דיון והכרעה

תקנה 519 (א) לתקנות קובעת:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע".

ההלכה הפסוקה היא כי בית המשפט משתמש בסמכותו זו ומורה על הפקדת ערובה בשני מקרים: הראשון, מקום בו התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ מתוכם יוכל הנתבע להיפרע, והשני, מקום בו התובע לא המציא כתובתו כנדרש בתקנות. (ראה: י. זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), עמ' 900).

מטרתה של תקנה זו, בין היתר, היא הבטחת תשלום הוצאות הנתבע מקום בו התובע הוא שיחויב בהוצאות בסוף ההליך, וזאת במיוחד כשנראה כי סיכויי התביעה נמוכים.

יש לערוך איזון סביר בין זכות הגישה לערכאות שהוכרה זה מכבר כזכות יסוד ואף למעלה מכך (ראה ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד, נא (3) 577 (1997)) לבין זכות הקניין של הנתבעת שעשויה למצוא עצמה אל מול שוקת שבורה באין אפשרות לגבות הוצאות שיכול ויפסקו לטובתה. על בית המשפט להפעיל שיקול דעת בשימוש בתקנה 519 במתינות ובזהירות על מנת למנוע מצב בו תחסם הגישה לבית המשפט או לחלופין תתאפשר רק לבעלי אמצעים.

אין חולק כי התובע הינו תושב רצועת עזה אשר מהווה שטח עוין למדינת ישראל. אין אף חולק כי הרשות הפלסטינית אינה צד לאמנת האג שנחתמה בשנת 1954 ומטרתה לפטור את אזרחי המדינות שהצטרפו אליה ממתן ערובה להוצאות משפט בתביעות שהוגשו באחת מהמדינות החתומות על האמנה.

"רעיון האמנה הנ"ל, שלביצועה הותקנו התקנות, הוא לפטור את אזרחי המדינות שהצטרפו לאמנה ואף מתגוררים באחת המדינות האלה בין מדינה שאזרחיה הם ובין במדינה אחרת בעלת האמנה ממתן ערובה להוצאות של משפט שהגישו במדינה בעלת האמנה ותמורת הפטור האמור נקבעו סידורים המאפשרים ביצוע פסק דין המחייב תובע כזה בתשלום הוצאות המשפט בכל אתר ואתר. למשל: משתבע אזרח איטליה, שהוא תושב הולנד, בישראל, ותביעתו נדחתה והוא התחייב בתשלום הוצאות לנתבע בישראל, דואגת האמנה לכך, שהנתבע הישראלי יוכל לבצע את פסק ההוצאות מחוץ לישראל, באיטליה, בהולנד ובכל שאר המדינות בעלות האמנה, ועקב אפשרות ביצוע זו אין צורך עוד לחייב את התובע במתן ערובה להוצאות כשתבע כאן, ולהתייחס אליו אחרת מאשר אל תובע תושב ישראל שאל נכסיו יכול הנתבע לרדת כאן כאשר זכה במשפט"

(ראה: י. זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), עמ' 901-902).נ

ברע"א 3124/08 נביל עומר חאמד נ' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד נביל עומר חאמד") נדרש כב' השופט גרוניס (כתוארו אז)לשיקולים בעת מתן החלטה בבקשה להפקדת ערובה וקבע:

"ראשית, בפסיקה נקבע, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו האמורה, כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, דבר המעיד על הקושי הצפוי לנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו (ראו, יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 900 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). דברים אלה יפים אף בנוגע לתובע תושב הרשות הפלסטינית (ראו למשל, רע"א 5693/07 קמחאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.07)). שנית, התביעה לא נתמכה בחוות דעת רפואית, כנדרש על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי. שלישית, על פני הדברים סיכוייה של התביעה אינם נראים גבוהים למדי. זאת, בין היתר לאור הנסיבות העולות מן החומר ובהתחשב בהוראות של חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952."

כך גם בענייננו, התובע כאמור לעיל, תושב רצועת עזה שאינו יכול להצביע על נכסים המוחזקים על ידו בתחומי מדינת ישראל. תביעת התובע לא נתמכה על ידו בחוות דעת רפואית בהתאם לסעיף 127 לתקנות (ובהקשר זה ייאמר, אף לא בכל מסמך רפואי אחר). על פני הדברים, סיכויי התביעה אינם נראים גבוהים במיוחד לאור האמור בכתב ההגנה וזאת כמובן מבלי להכריע כבר כעת בסוגיה זו.