עוסמאן ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

1. לפני תביעה שהוגשה בגין הולדתה בעוולה של התובעת 1 בתאריך 4/6/94.

2. התובענה הוגשה ללא חוות דעת רפואית לתמיכה בטענות שהועלו כנגד הנתבעים, והתובעים עתרו בכתב התביעה למינוי מומחים מטעם בית המשפט, הן מחמת חסרון כיס והן משום שלטענתם הסתירו מהם הנתבעים את התיעוד הרלבנטי הנחוץ להם לצורך הוכחת תביעתם.

3. הנתבעים מתנגדים למינוי מומחים מטעם בית המשפט מהנימוקים שפורטו היטב בתגובתם, ואילו ב"כ התובעים בחר שלא להשיב לתגובת הנתבעים.

דיון והכרעה

4. ב"כ התובעים הגיש יחד עם התביעה נשוא החלטה זו כ-50 תביעות, אשר במרביתן מופיע סעיף זהה, שענייננו טענה בדבר הסתרת תיעוד רפואי מהתובעים, וחסרון כיס, כהצדקה למינוי מומחים רפואיים על ידי בית המשפט.

טענה זו, בדרך בה הוגשה איננה יכולה לעמוד לתובעים, ואבאר.

5. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") קובעת את חובתו של תובע לצרף חוות דעת לכתב התביעה לצורך הוכחת עניין שברפואה, וכן נקבע, כי בית המשפט רשאי לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית "מטעמים מיוחדים שירשמו".

ברע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון נ' עזבון המנוח אייזנבך ז"ל (מתאריך 8/5/12, פורסם בנבו) התייחס בית המשפט העליון לחובת צירוף חוות דעת רפואית, בקובעו:

"ככלל, על בעל דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לצרף לכתב טענותיו

חוות דעת רפואית לביסוס טענותיו (זאת בהבדל מהכלל בדבר חוות דעת

מומחים בתחומים אחרים, שאינם עניין שברפואה, שאותן אין לצרף

לכתבי הטענות). בעניין זה נפסק כי: 'בעל דין הרוצה להוכיח עניין

שברפואה לביסוס טענה מטענותיו יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא, או

חוות דעת של מומחה (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד

1984). חובה זאת היא בעלת משמעות מיוחדת בתביעות בשל רשלנות

רפואית, שאז תלויות הן הוכחת החבות והן הוכחת הנזק בחוות דעת

כזו'". (ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה (4) 898).

וכן הובהר:

"כבר נפסק, כי שילוב שתי התקנות הנ"ל מאפשר לבית המשפט