עומר לירן נ' אילונה בן צור ואח' - פסקדין

החלטה

בפני בקשה לצירוף ראיה מטעם התובע - המבקש, לאחר שהוגשו סיכומים.

המבוקש - צירוף מכתב מיום 2.1.2005 ערוך על ידי הנתבעת בן צור אילונה ומהווה נספח להליך המנוהל ע"י הנתבעות-המשיבות בפני המפקחת על הבתים המשותפים (להלן: "ההליך האחר").

לטענת המבקש, מגוללת הנתבעת במכתב אל בא כוחה - נשוא בקשת הצירוף ,טענות ונזקים אשר נגרמו בדירה עקב הצפתה במי ביוב.

בבקשתו מזכיר המבקש כי הנתבעת השיבה בתצהיר תשובות לשאלון במסגרת ההליך דנן כי לא היו בעיות של הצפה או ביוב וברוח זו גם השיבה בחקירתה. לפיכך, טוען הוא כי הראיה המבוקשת מעידה על האופן בו נאלץ המבקש להתמודד במישור הראיתי עם הנתבעות אשר בחרו בהכחשה גורפת.

עוד מבוקש לצרף את נספח נ2 להליך האחר; מכתב בא כוחן של המשיבות אל נציגות הבניין המהווה עדות חותכת להצפות הנשנות, עובדה המוכחשת מטעם המשיבות עד לשלב הזה.

יאמר מיד, בעניין זה טוענות המשיבות כי לא איתרו המסמך שסומן כנספח נ2 ומשכך נבצר מהן להביע התייחסות לגוף המסמך המבוקש.

את מחדלו באי הגשת המסמכים מסביר המבקש בכך שסבר כי יהא זה עוול להעמיס על תיק ביהמ"ש כתבי הטענות שהוגשו למפקחת המונים מאות רבות של עמודים.

המשיבות מתנגדות להגשת הראיה.

לטענתן, המדובר בניסיון מצד המבקש לבצע מחטף ולהגניב לתיק מסמכים נוספים, שהיו מצויים בידיו בשלב הדיון, עליהן לא נחקרו ואלה לא הוצגו בפניהן.

עוד מצוין כי הבקשה לוקה בשיהוי רב, הבקשה דנן הוגשה ביום 29.11.2010 כשנה לאחר שנמסרו לידי המבקש המסמכים מהתיק בהליך האחר ולמעלה מחודש לאחר הגשת סיכומי התשובה מטעמו.

בנוסף, טוענות המשיבות כי ציטוט המסמכים המדוברים במסגרת סיכומי התשובה מבלי שאלה צורפו מעיד על חוסר תום ליבו ועל כן מבוקש מביהמ"ש שלא ליתן כל התייחסות ו/או משקל ולהורות על מחיקת הסעיפים.

לגופו של עניין טוענות המשיבות כי המסמכים מחודש ינואר 2005 דהיינו למעלה משנה וחצי קודם לתביעה ומשכך אינם רלוונטים לתובענה. מה גם וזהות כותב המסמך אינה עולה מהמסמך.

אף אם תוכח טענת המבקש כי בשנת 2005 התרחשה הצפה בדירה , לא ניתן להסיק מאירוע הצפה בודד בדירה על "מקרים של חדירות מים או הצפות". מה גם והנתבעת השיבה כי היא מטפלת בהשכרת הדירה משנת 2006.

דיון והכרעה

ככלל., על בעלי הדין להגיש ראיותיהם כ"חבילה אחת"ובמועד שקצב בית המשפט.

עם זאת, אמנם לביהמ"ש קיימת סמכות טבועה להתיר לבעל דין להביא ראיה נוספת באיחור, תוך סטייה מסדרי הדין, כאשר זו דרושה לשם הצדק ובירור האמת ויש בה לסייע לביהמ"ש לעמוד על זכויות מהותיות של בעלי הדין:

" ככלל, ניהולו התקין של ההליך הדיוני אכן מחייב כי בית-המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העיקרון שלפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות. על הצדדים, ככלל, מוטלת החובה הדיונית להגיש את ראיותיהם "כחבילה אחת", כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית-המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה. ראו: ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי [1]; ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון [2]; א' הרנון דיני ראיות (כרך א) [4], בעמ' 132.

עם זאת עיקרון זה מפנה את מקומו כאשר בית-המשפט רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם בירור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין. אכן, בית-המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אף כאשר אי-הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל-דין, ובנסיבות מסוימות, אף כאשר הגשתה מתבקשת בשלב הערעור (ראו תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)."

רע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4) 577