עומיסי נ' מדינת ישראל ואח' - פסקדין

החלטה

בפניי בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1892, שהגיש המבקש לביהמ"ש ביום 11.2.14.

למבקש נרשמה הודעת תשלום קנס בגין עבירה מיום 19.3.13 של אי-ציות לתמרור עצור (דו"ח תנועה מס' 40101383574).

במקרה דנן מדובר בדו"ח שנרשם במקום ביצוע העבירה ונמסר ביד למבקש והוא אישר קבלתו בחתימתו.

המבקש טען, כי מאחר והשיג על אשמתו בעבירה הוא מילא ושלח בתאריך 5.6.13 בקשה להישפט למרכז פניות נהגים אולם שגה ושלח המכתב בדואר רגיל ולא בדואר רשום כפי שמתחייב מההנחיות. כתוצאה מכך, לא התקבלה בקשתו במועד. נוכח האמור, טוען המבקש, כי יש ליתן לו את יומו בבית המשפט. לגופו של עניין טען, כי התמרור המוצב במקום נשוא הדו"ח אינו מוצב כראוי.

הבקשה הועברה לתגובת התביעה אשר התנגדה לה וציינה, כי הבקשה אינה מקימה עילה מוצדקת להארכת מועד להישפט ועל כן יש לדחותה.

דיון והכרעה

סעיף 229 (א) לחוק קובע, כי מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס ישלם הקנס הנקוב בהודעה, זולת אם הודיע, תוך 90 יום מיום ההמצאה, ששי ברצונו להישפט על העבירה.

במקרה הנדון המבקש לא הגיש בקשתו בהתאם לנוהל אע"פ שמעיון בספח (בקשה להישפט) שמילא הנאשם בתאריך 3.6.13, עולה כי ההנחיה, שעל המבקש להישפט למלא הספח ולשולחו בדואר רשום, רשומה בבירור ובלשון בהירה.

אין לרפא מחדלו/טעותו של המבקש, שלא פעל בהתאם לנוהל, על-ידי פנייה לערכאות שיפוטיות. על המבקש היה למלא אחר ההנחיות ככתבן וכלשונן ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. בקשה להארכת מועד להישפט נועדה למקרים בהם לא ידע ולא יכול היה המבקש לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו או למקרים שנבצר מהנאשם לפנות במסגרת המועדים הקבועים בחוק מסיבות שאינן תלויות בו, ואין זה המקרה בתיק דנן.

לפיכך, משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה אחרי המועד של 90 יום שנקבע בסעיף 229(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהשתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה, כאמור בסעיף 229(ח) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי במסמכי המבקש, והעדר טענת הגנה ממשית לגופו של עניין, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה תגרום למבקש עיוות דין.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ד אדר ב תשע"ד, 16 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: