עוליאל נ' אוחנה ואח' - פסקדין

פסק דין

בפני תביעת התובע, ששכר מהנתבעות חנות, לפצותו בסך של 3,600 ₪ בגין העובדה שבחצי שנת השכירות האחרונה בה החזיק בחנות, לא יכול היה להזדכות על מרכיב המע"מ המשולם על דמי השכירות, בשל העובדה שהנתבעות הוציאו לו קבלה ולא חשבונית.

1.ביום 13.1.09 נערך בין הצדדים הסכם שכירות להשכרת חנות הנמצאת ברח' ויצמן 10 בקרית מוצקין (להלן: "החנות"), המצויה בבעלות הנתבעות.

בהתאם לאמור בסעיף 5.2 להסכם השכירות, דמי השכירות הועמדו על סך של 3,750 ₪ כאשר יצוין כבר עתה, כי אין בהסכם כל התיחסות לשאלה האם סכום זה כולל מע"מ אם לאו.

ההסכם היה לתקופה של שנה וכלל אופציה להארכתו לשנה נוספת.

2. במהלך שנת השכירות הראשונה, שולמו דמי השכירות כסדרם והנתבעות הוציאו לתובע בכל חודש מסמך שכותרתו "חשבונית מס/קבלה" (להלן: "החשבונית") עבור כל אחד מחודשי השכירות כאשר במסמכים אלו, נרשם בתחתיתם הסך של 3,750 ₪ כאשר על גבי המסמך, ליד הרובריקה בה נרשם הסכום, מודפסות המילים "סה"כ כולל מע"מ".

3. בחודש 1/2010 לאור שביעות רצונו של התובע מהחנות ורצונו להשקיע בה, נערך בין הצדדים הסכם חדש לתקופה של 12 חודשים תוך מתן אופציה לארבע שנים נוספות (להלן: "ההסכם השני").

דמי השכירות לשנת השכירות הראשונה בהתאם להסכם השני (שנת 2010), נותרו בעינם.

4. בסמוך לאחר עריכת ההסכם השני ובמועד מסירת השיקים לתשלום דמי השכירות לשנת 2010, הוציאו הנתבעות לתובע מסמך הנושא כותרת "קבלה" בלבד ולא חשבונית כפי שהוצאו במהלך שנת 2009, וזאת ביחס לדמי השכירות לכל שנת 2010.

5. לטענת התובע קבלה זו הוצאה רק בחלוף כחודשיים לאחר חתימת ההסכם השני, וזאת כאשר קודם להוצאתו המשיכו הנתבעות למסור לו בעבור שני חודשי שכירות בשנת 2010, חשבוניות כפי שעשו במהלך שנת 2009. לטענתו, רק בחלוף חודשיים הודיעו לו הנתבעות כי הן בגדר "עוסק פטור" ולפיכך אין הן חייבות בתשלום מע"מ ואין הן צריכות להוציא חשבונית אלא קבלה בלבד ולפיכך, ביקשו ממנו להחזיר לידיהם את החשבוניות ונתנו לו במקומן את הקבלה.

הנתבעות לעומתו טוענות כי כבר עם חתימת ההסכם הראשון ציינו בפני התובע כי הן "עוסק פטור" ובעת חידוש ההסכם השני, ציינו בפניו כי בהתאם לייעוץ שקיבלו מרואה החשבון עליהן לתת לו קבלה בלבד ולא חשבונית כפי שעשו בשנת 2009, וכך אכן נעשה. להוכחת טענתן זו הציגו בפני הנתבעות את פנקס החשבוניות במלואו וממנו אכן עולה כי לאחר החשבונית שהוצאה עבור דמי השכירות לחודש 12/2009, לא הוצאה על ידן חשבונית נוספת והפנקס שלם ומלא.

6. התובע מוסיף וטוען כי משניתנה בידו הקבלה האמורה, התברר לו כי אין הוא יכול להזדכות על המע"מ כפי שעשה באמצעות החשבוניות לשנת 2009, והוא ראה בכך מרמה מצידן של הנתבעות אשר, ובשל כך לטענתו, הודיע לנתבעות כי ברצונו לסיים את ההתקשרות בין הצדדים למרות שכבר החל בשיפוצים בחנות ונגרמו לו הוצאות.

7. אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם השכירות בוטל בהסכמה בסוף חודש 6/2010 וביום 26.6.10 נערך בין הצדדים "זכרון דברים לביטול חוזה שכירות" אשר שני הצדדים חתומים עליו ואשר בו מצוין כי החזקה בחנות מוחזרת לידי הנתבעות ואין לצדדים תביעות או דרישות כלשהן האחד מן השני (להלן: "זכרון הדברים").

חרף החתימה על זכרון הדברים מבקש התובע לחייב את הנתבעות לפצות אותו בשווי המע"מ בסך כולל של 3,600 ₪ עבור חצי שנת השכירות בשנת 2010 שלגביה לא יכול היה להזדכות למע"מ, וזאת נוכח טענתו כי חתימתו נעשתה "תחת לחץ", ולשם כך ציין ליד חתימתו את האותיות "ת.ל".

8. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בפני אני סבורה כי דין התביעה להידחות אף מבלי להכריע בשאלה באם היתה הפרה של ההסכם מצד הנתבעות ו/או באם יצרו כלפי התובע מצג מטעה בכך שנתנו לו בשנה הראשונה חשבוניות (בעזרתן הזדכה על מרכיב המע"מ) ואילו בשנה השניה הנפיקו לו קבלה בלבד שכן, אני סבורה, כטענת הנתבעות, כי מכח חתימת הצדדים על זכרון הדברים, יש לדחות את התביעה מאחר והתובע ויתר בחתימתו על זכרון הדברים, על הזכות להעלות טענות או דרישות כנגד הנתבעות בגין תקופת השכירות כולה.

9. טענת התובע כי חתם על זכרון הדברים בנסיבות שיש בהן לגרום לפגם ברצון ההתקשרות שלו במובן של קיום כפיה או עושק בהתאם לסעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים, נדחית על ידי מכל וכל. לטענת התובע מאחר והנתבעות החזיקו בידיהן ששה שיקים נוספים להמשך שנת השכירות, הוא נאלץ לחתום על זכרון הדברים כדי לקבל את אותם שיקים בחזרה שכן הנתבעות סרבו לעשות כן בלא שיחתום על זכרון הדברים. התובע מוסיף כי בהתאם לעצת עורך דין עלום כלשהו, הוסיף את האותיות "ת.ל" ליד חתימתו וציין בפני הנתבעות כי הוא חותם "תחת לחץ".

בענין זה אני מעדיפה את גרסת הנתבעות כי התובע לא ציין דבר בעת חתימתו על זכרון הדברים וכי הן כלל לא שמו לב שהוא הוסיף את האותיות "ת.ל." ליד חתימתו אלא רק כאשר הוגשה התביעה והועלתה טענה זו בכתב תביעתו.

10. הנטל להוכיח קיום נסיבות העולות כדי כפיה או עושק, מוטל כולו על התובע ובמקרה זה אינני סבורה כי הוא עמד בנטל זה שכן עפ"י המבחנים שנקבעו בפסיקה, אין הנסיבות המתוארות על ידי התובע, אפילו הייתי מקבלת גרסתו במלואו, עולות כדי כפיה או עושק.

אמנם נכון כי הפסיקה הכירה באפשרות של כפיה כלכלית, אולם נקבע כי על מנת שתתקבל טענה בדבר כפיה כזו, על הלחצים שהופעלו על החותם להיות "לחצים כבדים אשר פוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר ייחשבו לפגמים ברצון" (ראה ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נ"ח (5) 193, 198 (2004)), וכאלו לא היו במקרה דנן. הסכמתו של התובע לחתום על זכרון הדברים על מנת להמנע מאפשרות שהנתבעות ינקטו כנגדו הליכים לגביית השיקים הנ"ל, הינה הסכמה מודעת שנעשתה מתוך שיקול כלכלי של התובע, אשר העדיף לסיים את הפרשה ולא להחשף לאפשרות תביעה מכוח השיקים, ולא מתוך אילוץ או כפיה שנקטו כנגד הנתבעות.

11. אוסיף עוד כי מעדיפה אני את גרסת הנתבעות, אשר למעשה נתמכה חלקית בעדותו של התובע בפני, כי את טענותיו ביחס למע"מ, העלה רק בשלב מאוחר יחסית ולקראת המועד שהוסכם על ביטול חוזה השכירות ולא מיד כאשר נמסרה לידו הקבלה בתחילת שנת השכירות השניה.