עוז נ' אלוש - פסקדין

פסק דין

לפניי תביעה שעניינה תאונת דרכים שארעה בתחנת הדלק שבמתחם "סטאר-סנטר" באשדוד, בין רכבו של מר יאיר עוז (להלן- התובע) לבין משאית הנהוגה בידי מר אלוש אברהם (להלן- הנתבע).

לטענת התובע, הוא המתין עם רכבו בתחנת הדלק על מנת לתדלק, ומכיוון ששתי משאבות היו תפוסות, ועל מנת שלא יעקפו אותו, החנה את הרכב, כשהוא ישוב בתוכו, וחסם את הכניסה, כך שחזית רכבו בלטה מעט מקדימה. לדבריו, לפתע הגיעה משאית הנתבע, עקפה את רכבו ופגעה בו משמאל. יצויין, כי בדיון שהתקיים לפניי, טען התובע כי המשאית נכנסה לתחנת הדלק במהירות.

לטענתו, הנתבע הודה בפניו באחריות, אך לאחר מכן שינה את דעתו.

מחוות דעת השמאי שבדק את רכב התובע עולה, כי הרכב ניזוק בחלקו הקדמי-שמאלי, לרבות בכנף, במגן הקדמי ובפנסים.

לפיכך, עתר התובע כי הנתבע יפצה אותו עבור הנזק שנגרם לרכב, ירידת ערך ושכר טרחת השמאי, בסכום כולל של 5,702 ₪.

מטעם התובע, העיד דודו, מר שמעון בן שימול, שלדבריו, לפני התאונה חזר עם התובע מבילוי.

לטענת העד, הנתבע "חתך" את רכב התובע לאחר שנכנס בצורה פראית לתחנה, מכיוון שהתפנתה עמדת תדלוק, ולמרות שהתובע צפר לו, המשיך הנתבע בנסיעה לכיוון עמדת התדלוק, וכך פגע ברכב התובע באמצעות צידה הימני של המשאית.

לדבריו, לאחר דין ודברים ביניהם, הנתבע אמר שיודיע לחברת הביטוח, וכך אמר גם בשיחת טלפון שקיימו לאחר מספר ימים, אך לאחר שחברו של העד שוחח עם הנתבע, הנתבע כעס על טון הדיבור של החבר, וחזר בו מהסכמתו לשלם.

בחקירתו הנגדית, הכחיש העד כי אמר לנתבע שיגיד שהוא אשם, מאחר ולתובע אין ביטוח מקיף, וטען כי הנתבע יודע כי לתובע יש ביטוח צד ג' בלבד, מהחלפת הפרטים ביניהם.

לטענת הנתבע, הוא הגיע לתחנת הדלק, עמד מאחורי רכב התובע וצפר לו על מנת שיפנה את הדרך. לדבריו, משהתובע לא הזיז את רכבו, הוא החל בעקיפתו, אך כשהתובע ראה שהוא עוקף אותו, התחיל בנסיעה ופגע בחלק האמצעי של המשאית.

לטענתו, בעת שיצאו מהרכבים והתווכחו, הוא הריח ריח אלכוהול נודף מפי התובע, וכשהטיח בפני התובע שהוא שיכור, ביקש התובע שהנתבע יעשה לו טובה ויקח על עצמו את האשמה בתאונה, שכן אין לו ביטוח מקיף.

בעדותו בבית המשפט טען הנתבע, כי רכב התובע חנה כ- 5 מטרים מהמשאבות, ורק כשהוא ראה ששתי המשאבות התפנו והתובע לא נוסע, גם לאחר שצפר לו, החליט לעקפו משמאל.

מטעם הנתבע העיד העד מאור עשור. לדברי עד ההגנה, שניהם היו נהגים באותה חברה, ונכנסו לתדלק בתחנת הדלק, לפני יציאה לנסיעת עבודה לצפון. לדבריו, הוא תידלק בעמדה אחרת, עמד מחוץ למשאית וחיכה לנתבע.

לטענתו, הוא ראה רכב התובע מחכה בפינה ולא זז, ראה שהנתבע עקף אותו בכוונה להגיע למשאבה הרחוקה יותר, וראה את רכב התובע שעמד בזוית, מתיישר ופוגע במדרגת המשאית של הנתבע.

לטענתו, התובע חשב בטעות שהנתבע מנסה לתפוס לו את המשאבה, ולכן החל התובע בנסיעה.

מעיון בכתבי הטענות ומשמיעת עדויות הצדדים והעדים מטעמם, עולה כי מדובר בתיק בו הוצגו שתי גרסאות מנוגדות.

השאלה שבמחלוקת הינה, האם בעת התאונה עמד רכב התובע בעצירה מוחלטת ומשאית הנתבע פגעה בו תוך עקיפה, או שמא התובע החל בנסיעה בחוסר זהירות, על מנת שלא לאפשר למשאית הנתבע לעקוף אותו, וכך פגע עם רכבו במשאית.

מאחר ושתי הגרסאות מתיישבות עם אופי הנזקים שנגרמו לרכב התובע, אין בידי בית המשפט כלים להכריע בין הגרסאות המנוגדות, והמדובר במצב בו המאזניים נותרו מאוזנות.

במצב דברים זה, על בית המשפט להכריע בתביעה לפי נטל ההוכחה, ומכיוון שנטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע, אני קובעת כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו.