עווידה נ' חירבאוי

פסק דין

1. על פי כתב התביעה , שהוגש בסדר דין מקוצר ביום 28.11.12, התקשרו הצדדים בהסכם לפיו רכש התובע מאת הנתבעת קרקע בבית חנינא בירושלים (להלן – הנכס) , בסכום של 50,000 $ , על יסוד הצהרת הנתבעת כי היא הינה הבעלים היחידים של הנכס, ושילם לנתבעת סכום של 25,000$ על חשבון התמורה.

לטענת התובע, לאחר שנחתם ההסכם התברר לו כי הנכס איננו בבעלות הנתבעת, ועל כן הסכימו הצדדים כי ההסכם יבוטל, וכי הנתבעת תחזיר לתובע את הסכום ששולם על ידו , אולם חרף פניותיו אליה - לא השיבה לו הנתבעת את הכסף.

לפיכך הוגשה התביעה על סכום של 25,000 $ ( 96,850 ₪ ).

2. ביום 8.1.13 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן.

3. לטענת הנתבעת , היא רכשה את הנכס מאדם בשם גמאל באדר ( להלן – באדר) ושילמה לו 50,000 $, אולם לאחר זמן קצר הודיעה לבאדר כי ברצונה לבטל את ההסכם , ודרשה השבת הסכום ששולם על ידה.

לטענתה, הגיע אליה התובע, בלוויית באדר, וביקש לרכוש את הנכס.

הנתבעת השיבה כי אין לה דרישות, למעט השבת הסכום של 50,000 $ ששילמה, ואכן התובע שילם לה 25,000 $ על חשבון התמורה.

הנתבעת טוענת כי לא רק שאינה חייבת סכום כלשהו לתובע , אלא שהתובע הוא זה שנותר חייב לה את יתרת התמורה בסכום של 25,000 $.

4. בתחילת הדיון בפני בית משפט זה, שהתקיים ביום 13.2.14, הודיע ב"כ התובע כי הנתבעת נענתה לבקשת התובע והשיבה לו סכום של 70,000 ₪ , מתוך הסכום של 25,000 $ ששולם לה על ידו, ועל כן הוגשה התביעה בטעות על מלוא הסכום של 96,850 ₪, ויש לקזז מסכום זה את הסך של 70,000 ₪ , ולהעמיד את התביעה על כ – 30,000 ₪ (פרוטוקול עמ' 3 שורות 12 – 14).

ליתר דיוק - מדובר בסכום של 26,850 ₪.

5. התובע טוען כי עצם הסכמת הנתבעת להחזיר לו את הסכום של 70,000 ₪ מעידה על הסכמתה לבטל את ההסכם בינה לבין התובע, לאחר שהתברר כי הקרקע אינה רשומה על שמה של הנתבעת, וכי ההסכם בינה לבין באדר נוגד את ההסכם בינה לבין התובע.

לטענת התובע, עצם החתימה של הנתבעת על הסכם עמו בידיעה כי הנכס לא שלה – מהווה פעולה שלא בתום לב מצדה ובניגוד להוראות דיני החוזים.

6. בסיכומיה טוענת הנתבעת, כי היא לא הפרה את ההסכם עם התובע הואיל ולא היה בו כל מועד ו/או חובה להוכיח בעלות של הנתבעת בנכס, ולכן הבעלות לא היוותה את סלע המחלוקת בין הצדדים.

7. לאחר עיון בכל כתבי הטענות ושמיעת עדויות הצדדים – הגעתי למסקנה כי דינה של התביעה להתקבל , כפי שיובהר להלן.

8. הנתבעת לא מצאה לנכון להביא לעדות את באדר, עם כל המשתמע מכך, ומעדותה עולה כי למעשה בוצעה עסקה סיבובית : באדר מכר את הנכס לנתבעת, ולאחר שהנתבעת התחרטה - במקום להחזיר את הסכום ששולם על ידה, הביא באדר אל הנתבעת את התובע כקונה , על מנת שבדרך זו יושב לנתבעת כספה (פרוטוקול עמ' 8 שורות 2 – 3 וכן שורות 11 – 14).

הואיל והעסקה המקורית הייתה בין באדר לבין הנתבעת, והואיל והנתבעת , בהסכמתו מכללא של באדר, ביקשה לבטל את ההסכם עמו - היה על באדר להחזיר לנתבעת את מלוא כספה, ומשלא עשה כן – הייתה לנתבעת זכות תביעה כלפי באדר, אשר לא נוצלה על ידה מטעמים השמורים עמה (פרוטוקול עמ' 8 שורות 29 – 32 וכן עמ' 9 שורה 1).

9. אין ביחסים בין באדר לבין הנתבעת, בנוגע לעסקה שביניהם , כדי להשפיע על התובע ועל רצונו לבטל את העסקה בינו לבין הנתבעת.

הואיל ועל אף עדותה המבולבלת של הנתבעת, היא הודתה לבסוף כי אינה הבעלים של הנכס וכי מעולם לא הייתה הקרקע רשומה על שמה (פרוטוקול עמ' 9 שורות 24 – 27) – הרי שלפי הכלל הידוע כי אין אדם יכול למכור אלא את מה שיש לו, לא הייתה כל נפקות לעסקה שבין הנתבעת לבין התובע.

משגילה התובע כי הנתבעת אינה הבעלים של הנכס – רשאי היה , בנסיבות אלה, לדרוש לבטל את ההסכם ולקבל חזרה את מלוא הסכום ששילם לנתבעת, והיה עליה להשיב לו את מלוא הסכום שקיבלה (96,850 ₪ ), ולא רק סכום של 70,000 ₪, שלגביו אין מחלוקת כי הוא הושב לתובע.