עווד ואח' נ' מנורה חברה לביטוח ואח' - פסקדין

פסק דין

העובדות הצריכות לעניין

בפניי תביעה בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 26/10/2011 (להלן: "התאונה").

התובע 1 היה בעת התאונה בעל רכב מ.ר 57-117-10.

התובע 2 היה בעת התאונה נהג רכב התובע 1.

הנתבע מס' 2 היה בעת התאונה בעל רכב מ.ר. 62-002-57.

הנתבעת מס' 1 הייתה בעת התאונה מבטחת רכבו של הנתבע 2.

בכתב התביעה טענו התובעים כי האחריות לקרות התאונה הינה של הנתבע 2, אשר הודה באחריותו, אלא שהנתבעת 1, חברת הביטוח, קבעה כי קיימת אחריות תורמת מצידו של הנתבע 2, ועל כן קיזזה חלק מן הכספים אשר מגיעים להם, לטענתם.

אשר על כן, תובעים התובעים סך של 10,050 ₪, הם ההפרש בין סכום סך כל הנזקים שנגרמו לרכבם לבין הסכום ששולם על ידי הנתבעת 1.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת 1 כי המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב סוגיית הרשלנות התורמת של התובע 2 לקרות התאונה. הנתבעת 1 הוסיפה כי נסיבות התאונה מטילות על התובע רשלנות תורמת של לפחות 20%, אולם לצורכי פשרה סוכם עם התובע כי יקוזזו לו 15% בלבד, ולפיכך חתם האחרון על כתב וויתור ושחרור לסיום מוחלט של תביעתו.

הנתבעת 1 הכחישה את גובה הנזק אותו תובעים התובעים, וטענה כי הסכום שקוזז לתובעים בגין הרשלנות התורמת הינו סך של 6,352 ₪, וכי התובע לא פירט ונימק את ההפרש בין סכום זה לבין הסכום הנתבע.

רקע משפטי לעניין סוגיית החתימה על כתב הוויתור

האם כתב הויתור אשר נחתם בין הצדדים, חוסם את בירורה של התביעה הכספית אשר הוגשה על ידי התובעים? זוהי השאלה המקדמית העומדת לדיון במקרה דנן. לחלופין, יש לקבוע האם כתב הוויתור נחתם בכפייה ויש מקום לבטלו.

הסכם יש לפרש, כידוע, ופרשנות הסכם נעשית לאור סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, ועל פי הלכת אפרופים (ע"א 4628/93, פד"י מט(2) 265, (1995)). יש לתת את הדעת ללשון החוזה, למהות החוזה, הסדריו ומבנהו; לנסיבות החיצוניות לו; ולאומד דעתם של הצדדים בעת ניהול המשא ומתן ולאחר כריתת החוזה.

במקרה הנדון, לשונו של ההסכם מפורשת: כותרתו היא: "כתב וויתור ושחרור". האמור בסעיף 1 להסכם מפורש; האמור בסעיף 2 להסכם מפורש אף הוא.

נושא החתימה על כתב ויתור ושחרור כבר נדון בפסיקה לא אחת.

כך, ברע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי (פורסם בנבו) נקבע כי:

"ניתן להבחין בין שני סוגים של הסכמי פשרה: האחד מפקיע את זכותו של הנושה (הניזוק) ואת החבות של המזיק, כך שלא נותרת עוד כל חבות שהיא בין הצדדים; השני, מקים - מכוח הסכמת הצדדים - מחסום דיוני בפני תביעה של מי מהצדדים, אך אינו מבטל את עצם קיומן של הזכויות (י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, תשל"ה) עמ' 715, (להלן: תורת הנזיקין הכללית); אחד ממבחני העזר לסיווג הסכם פשרה לאחד משני הסוגים האמורים, הוא היותו של הסכם הפשרה מלווה בכתב ויתור, שאז יש לראות בפשרה, מיצוי עילתו של הניזוק והפקעת זכותו ואילו כאשר אין הסכם הפשרה מלווה בכתב ויתור יש לראות בו מחסום דיוני, והכל אם אין כוונה אחרת משתמעת".

ובהמשך:

"בענייננו, גילם כתב הקבלה ויתור ושחרור, את הסכם הפשרה שבין הצדדים. התחקות אחר לשונו ותכליתו של הסכם הפשרה ונסיבות חתימתו, תוביל למסקנה כי אכן מוצו בו חבות המזיק מחד גיסא וזכויות הניזוק מאידך גיסא. הסכם הפשרה חל על תביעת הניזוק נגד המבטחות בה תבע פיצויים בגין מלוא נזקיו בעבר ובעתיד. הסכם הפשרה על-פי לשונו ותכליתו נועד לסלק - תמורת הסכום שקיבל הניזוק - את כל תביעותיו ולשחרר את המזיק והמבטחות מחבות ונאמר בו כי הניזוק הגיע להסכם סופי וגמור עם המבטחות ו"לסילוק סופי וגמור ומלא של כל תביעותיי ודרישותיי מכל מין וסוג שהוא בעבר בהווה ובעתיד הנובעות מן התאונה". לכך מתווסף הויתור מצד הניזוק, במסגרתו הוא: "מוותר בזה לחלוטין ומוחל באופן סופי ומוחלט על זכויותיי, דרישותיי ותביעותי...". בכך מוצו זכויותיו באופן מהותי. נוסף לכך התחייב הניזוק להימנע מלתבוע את המזיק ולשפותו על כל סכום שיתבע צד שלישי, וכן הצהיר כי סילוק התביעות חל גם לגבי תביעות מיטיבים. ההתחייבות שלא לתבוע וההתחייבות לשפות בגין תביעה שתוגש באות להוסיף ולא לגרוע מחיסול הסכסוך ומיצוי הזכויות של הניזוק. אלה באים על מנת להבטיח את המבטחות מפני כל תביעה אפשרית עתידה בין מצד התובע ובין מצד שלישי כלשהו שאינו צד להסכם הפשרה".