עוד ורשואר נ' הוד ואח'

החלטה

1.המבקשת ביקשה בהמרצת פתיחה את בימ"ש השלום באשדוד לבטל פסק בוררין (של הבורר כב' השופט בדימוס ג. הרמלך) שניתן בסכסוך שנתגלע בינה לבין 36 המשיבים.

בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב דחה ביהמ"ש קמא (סגן הנשיא ח. חדש) את הבקשה לביטול פסק הבורר – ובפני בקשת המבקשת לרשות ערעור על ההחלטה.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, בפסק הבוררות ובהחלטת בית המשפט קמא החלטתי לדחות הבקשה מבלי לבקש תגובת המשיבים.

2.ככלל, היקף הביקורת השיפוטית על פסקי בוררות נתחם בחוק ובפסיקה לעילות הבטלות המנויות בחוק. זאת, להבדיל מהביקורת השיפוטית הערעורית.

משניתנה החלטת בית המשפט המוסמך בבקשה לביטול פסק הבוררות (ובעניננו בית משפט השלום) מצטמצמת עילת ההתערבות הערעורית בהחלטה השיפוטית צמצום נוסף ולא תינתן רשות ערעור אלא:

"במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדר עניינם הפרטני של הצדדים להליך או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין". (כב' השופט י. דנציגר ברע"א 8913/10 מיום 16.1.11, טרם פורסם – והאזכורים הנוספים המפורטים שם).

בקשה זו שבפני אינה נמנית על אותם המקרים החריגים שכן אין היא מעוררת סוגיה מאותן הסוגיות.

ההלכה האמורה נקבעה על ידי ביהמ"ש העליון בשורה ארוכה של בקשות רשות ערעור "בגלגול ראשון" שהוגשו בפניו כנגד החלטות ביהמ"ש המחוזי בבקשות לביטול פסק בורר. לאור זאת כוחה וטעמה של אותה הלכה עימה גם שעה שבקשת רשות הערעור מוגשת לביהמ"ש המחוזי, בהתייחס להחלטת בימ"ש השלום בבקשה לביטול פסק בורר.

לאור זאת אינני מקבל טענת המבקשת בדבר היקף התערבות שונה האמור להינקט על ידי בית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור המובאת בפניו על החלטת בית משפט השלום לענין ביטול או אישור פסק בוררין.

3.אוסיף ואציין כי גם בנימוקי הבקשה לגופם לא מצאתי על פני הדברים טעם או הצדקה למתן הרשות לערער.

סגן הנשיא ח. חדש בהחלטתו המפורטת והמנומקת כדבעי מונה אחת לאחת את עילות הבטלות להן טענה בפניו המבקשת, ובדין נקבע על ידו כי אף לא אחת מאותן העילות מתקיימת בפסק הבוררין המפורט והמנומק אף הוא.

פסק הבוררות לא חרג מסמכויות הבורר, הבורר הכריע בכל השאלות שהובאו בפניו, הפסק מנומק ומפורט כדבעי ואף מעבר לכך, והטענה כי תוכנו נוגד כביכול את תקנת הציבור נדחתה בדין מהנימוקים שבהחלטת ביהמ"ש קמא.

4.עיון בטענות המבקשת בבקשה זו מעלה כי כולן נושאות לאמיתו של דבר אופי ומהות של טענות ערעוריות מובהקות החורגות מעילות הבטלות שבשמן הן מתיימרות להופיע – והדברים פורטו כדבעי בהחלטה קמא, ואפרט.

המבקשת הינה עורכת דין ו- 36 המשיבים הינם בעלי דירות בבנין משותף. המשיבים ערכו הסכם עם המבקשת לפיו האחרונה תייצג אותם בתביעת ליקויי בניה כנגד קבלן הבנין. ההליכים נגד הקבלן התנהלו בבימ"ש השלום ולאחר מכן בערכאת הערעור בבית משפט המחוזי והסתיימו בהסכם פשרה לפיו ישלם הקבלן למשיבים כ- 380,000 ש"ח. הסכום הועבר על ידי הקבלן לידי המבקשת, שייצגה את המשיבים. האחרונה ניכתה וגבתה מתוך סכום זה כ- 356,000 ש"ח עבור שכ"ט ואת היתרה בסך כ- 32,000 ש"ח העבירה למשיבים.

המשיבים תבעו בבית משפט השלום את המבקשת להשבת מירב הסכום שנוכה על ידה שכן בהסכם שכה"ט שנחתם ביניהם נקבע שכה"ט לסכום, שיהיה שווה "ל 20% מכל סכום שיתקבל, הן במסגרת ניהול מו"מ והן במהלך ניהול התובענה בבית המשפט".

לעומת זאת, הסכום שניכתה המשיבה הגיע כאמור כדי למעלה מ- 90% מסכום הפשרה שנפסק ושנתקבל.

המשיבה טענה כנגדם כי שירותיה המשפטיים השתרעו מעבר לשירותים אליו התכוונו הצדדים בהסכם שכ"ט, כי הייצוג השתרע בהליכים בערכאות רבות ושונות וכי הוסכמו בין הצדדים הסכמות נוספות מעבר להסכם שכה"ט המקורי.

בהסכמת הצדדים הועבר הסכסוך להכרעת הבורר, השופט בדימוס ג. הרמלך.

לאחר שמיעת הראיות והטענות קיבל הבורר את רוב רובה של התביעה והורה למבקשת להשיב למשיבים את מרבית הסכומים שניכתה מעבר לשיעור שנקבע בהסכם שכה"ט המקורי.