עובדים של העובד הציוני לה נ' בוסקילה ואח'

פסק דין

תביעה לסילוק יד ודמי שימוש ראויים בקשר לבית מקצועי מס' 94 (להלן: "הבית" או "הנכס") במושב התובע (להלן: "האגודה" או "התובעת"), בו מתגוררים הנתבעים, מזה כ – 25 שנים.

הנתבעים טוענים כי הם זכאים לרכוש את הבית במחיר בו נמכרו בעבר בתים מקצועיים אחרים אצל התובעת וכי אין מקום להתחיל לגבות מהם שכר דירה לאחר שנים רבות שהתגוררו בבית ללא כל תשלום. האגודה מצידה, הייתה מוכנה בשלבים מסוימים למכור לנתבעים את הבית (לא במחיר בו נמכרו בתים מקצועיים עשרים שנה קודם לכן), אולם כיום כאמור מבקשת סילוק יד של הנתבעים וכן דמי שימוש ראויים, לשבע השנים שקדמו להגשת התביעה.

הנתבעים, העלו טענות שונות, עובדתיות ומשפטיות, אשר משליכות לטענתם על השאלה אם יש מקום להיעתר לתביעת התובעת. הנתבעים העלו את השאלה למי שייכות היום הזכויות בבית ובאילו זכויות מדובר. כן עלתה השאלה, מה מעמדם של הנתבעים בבית והאם כטענתם, קמה להם רשות בלתי הדירה לגור בבית. כמו כן עלתה השאלה אם התובעת מושתקת מלדרוש פינויים של הנתבעים מן הבית, האם יש לחייבה לפצות את הנתבעים בגין ההשקעות שהשקיעו בבית ואם ניתן לחייב את התובעת למכור לנתבעים את הנכס.

הזכויות במגרש

התובעת תובעת סילוק יד של הנתבעים מן הבית וטענה כי הנתבעים לא חלקו על כך שהזכויות בבית הן שלה. הנתבעים בסיכומיהם חלקו על עמדה זו של התובעת ומעבר לכך טענו, כי היה על התובעת להוכיח זכויותיה במגרש עליו בנוי הבית והיא לא עשתה כן.

ראשית טוענים הנתבעים שכתב התביעה מתייחס לבית מקצועי 99, בעוד הנתבעים מתגוררים בבית מס' 94 והתובעת לא ביקשה לתקן את כתב התביעה בהתאם. בהקשר זה צודקת התובעת כשמפנה לבקשתה במסגרת שמיעת הראיות לתקן טעות סופר בעניין מספר הבית (ע' 7 ש' 2). אין ספק כי הצדדים להליך יודעים באיזה בית מדובר ועל כן אין ממש בטענה זו. מדובר במגרש בתוך המושב, אשר אין ספק כי כלול בהסכם המשבצת של התובעת אשר צורף לכתב התביעה.

בהקשר זה טוענים הנתבעים גם לעניין תוקף הסכם המשבצת, אשר לכאורה פג תוקפו לפני מספר שנים. אף טענה זו אין בידי לקבל, משום שמדובר בהסכמי משבצת אשר מתחדשים מדי שלוש שנים ואין סיבה טובה להניח כי ההסכם לא יחודש אף אם הדבר לא נעשה עדיין בפועל.

עוד טוענים הנתבעים כי הסוכנות היהודית לא"י (להלן: "הסוכנות") ומנהל מקרקעי ישראל (כפי שנקרא אז, להלן: "המנהל"), שהם צד להסכם המשבצת (להלן: "ההסכם המשולש"), לא צורפו כצד להליך ואין כלל ראיה לכך שהתובעת מוסמכת לדרוש פינוי המגרש. הנתבעים הפנו לפסיקה שלטענתם תומכת בעמדתם זו. אני סבורה כי טענה זו איננה ממין העניין, בין היתר משום שהנתבעים לכל אורך הדרך ואף בדיון בפני, הביעו נכונות לרכוש מן התובעת את הבית (במחיר שהציעו) ולא ניתן מן הצד האחד להכיר בזכות של התובעת למכור להם את הבית ומן הצד השני לטעון כי ללא הסוכנות והמנהל לא ניתן למכור אותו.

התובעת מפנה בהקשר זה לע"א 1662/99 חיים נ. חיים פד נו(6)295 (להלן: "פס"ד חיים"), המתייחס לסוגיית ההסכם המשולש (ע' 314), אולם לא נראה לי כי ניתן ללמוד ממנו את שמבקשים הנתבעים ללמוד שכן כל שנקבע בו בעניין זה הוא כי:

"הסכם הרישיון לצורך ענייננו הוא "ההסכם המשולש" המגדיר, בין היתר, את תנאי הרישיון המחייבים את חבר האגודה. על פי הסכם זה, אף שרשות השימוש היא זכות אישית היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש...".

כלומר, ייתכן והסדרת מעמדם של הנתבעים בבית, טעונה הסכמה של הצדדים להסכם המשולש, אך לא נובע מכאן כי לתובעת אין זכות לפנות מן המשבצת את מי שנעדר זכות לשהות בה וכי היא זקוקה לשם כך לאישור הסוכנות או המנהל.

פסה"ד בת.א. (אשד') 2253/94 הודיה - מושב להתיישבות שיתופית בע"מ נ. בשארי בשן, אליו מפנים הנתבעים, עסק במקום בו המושב שילם עבור הזכויות בבתים המקצועיים ועל כן מערכת היחסים המשולשת (מושב, סוכנות, מנהל) לא הייתה עוד רלוונטית. בענייננו, לא התבהר אם התובעת שילמה לסוכנות עבור הבית ועל כן ספק אם ניתן ללמוד מפסק דין זה לענייננו.

אציין כי לתובעת זכות של בת רשות במשבצת והיא רשאית להקנות לאחרים זכויות דומות מכוח זכותה שלה. ראה בהקשר זה בפס"ד חיים בע' 314:

"17. מערכת היחסים המשפטית בין גורמי המינהל, הסוכנות, האגודה וחבר האגודה בנויה על התשתית הזו: הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל, המשכיר אותה לסוכנות היהודית בתורת גורם מיישב. הסוכנות מצדה מעניקה רשות שימוש במשבצת קרקע לאגודה השיתופית, והאגודה כבת-רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות. ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. ..."

על כן, מבלי לקבוע מסמרות בכל הנוגע למערכת היחסים המשולשת, אני סבורה כי התובעת רשאית לדרוש הסדרת מעמדם של הנתבעים בבית ובלא הסדרה כזו מוסמכת גם לפעול לפינויים מן הבית ובכלל זה להגיש תביעה זו. כמו כן וכאמור לעיל הנתבעים לא חלקו על כך שבת שיחם בנוגע למעמדם בנכס היא האגודה. על כן אני דוחה טענה זו של הנתבעים.

מעמד הנתבעים בבית - פתח דבר

התובעת טוענת כי התובעים הם פולשים ומסיגי גבול ועל כן דינם לסילוק. לכל היותר מוכנה התובעת להכיר בהיותם של הנתבעים בני רשות חינם וככאלה לטענתה, היא רשאית לבטל את הרשות בכל עת ולדרוש פינויים. הנתבעים מצידם טוענים כי הם וודאי בני רשות חינם בבית, אולם מעבר לכך, הרשות שניתנה להם איננה הדירה והתובעת מושתקת מטעמים רבים אותם הם מפרטים מלתבוע פינויים או אף לדרוש מהם תשלום דמי שימוש בנכס. כדי לבחון טענות אלה, אבחן את הרקע של ניסיונות ההסדרה של מעמד הנתבעים בבית, את ההיסטוריה של מגורי הנתבעים בבית וכן את המהלכים שקדמו להגשת תביעה זו.

ניסיונות הסדרת מעמד הנתבעים בבית

טוענים הנתבעים והדבר אינו במחלוקת, כי בשנות ה – 90 הוצע להם לרכוש את הבית אולם מפאת קשיים כלכליים שלהם לא עשו כן. אין גם מחלוקת בין הצדדים על כך שעד שנת 2010 (למעט אותה פנייה בשנות ה – 90), לא פנתה התובעת לנתבעים בדרישה להסדיר מעמדם בבית וכי גם לאחר שהציעה להם לרכוש את הבית (וודאי שלפני כן) לא דרשה התובעת מן הנתבעים לפנותו או לשלם דמי שכירות. מכאן לטענת הנתבעים עולה, כי התובעת הסכימה כי הנתבעים יתגוררו בנכס ללא הגבלת זמן עד שיוכלו לרכוש אותו.