עובדיה

פסק דין

1.העורר יליד שנת 1933. בזמנים הרלוונטיים לענין שהתברר בפנינו, הוא התגורר בכפר בשם זווארה בלוב.

2.לא מצאנו לנכון להתעכב על היבטים דיוניים הקשורים להגשה השניה של הערר, ולטענת השיהוי שנטענה על ידי המשיבה.

3.קיצורם של דברים הוא, שרק בינואר 2012, העורר הגיש תצהיר עדות ראשית. בתצהיר הזה "הוא" (ולמעשה באת כוחו המלומדת) הסביר (ולמעשה "הסבירה") שמי שמילא את הטפסים בעבר, בעת הפניה הראשונה לרשות – היתה באת כוחו. הוא מסר את המידע, היא מילאה את הטפסים והוא "רק" חתם.(סעיף 6 לתצהיר). עוד "הוסבר" ש:

"... יתכן שלא סיפרתי לעו"ד שמילאה אתי את הטפסים את כל מה שחוויתי, וזאת, בין היתר, בשל העובדה שחלק מהדברים מטבע הדברים ובהתחשב בשנים רבות שחלפו מאז ובגילי בעת מילוי הטפסים, כבר היה לי קשה לזכור... הוסבר לי כי צריך פרוט רב יותר רק אם היה לי "סיפור" מיוחד..."

(סעיף 7 לתצהיר).

העורר הרחיב בתצהירו וכלל טענות מטענות שונות בעיקר, כדי להסביר מדוע פנייתו הראשונה לא היתה מפורטת דיה, ומדוע יש להעדיף דווקא את ה"סיפור" שהוא סיפר כעת.

4.האלמנטים העובדתיים העכשווים, שמכוחם העורר ביקש לשכנע אותנו להכיר בזכאותו, הם כדלקמן:

א.פעולות שנעשו על ידי חיילים איטלקיים להכריח יהודים לפתוח את עסקם בשבת. מי

שסירב – כמו אביו של העורר – הוכה. (סעיף 26 לתצהיר).

ב.הפצצות – סעיף 25 לתצהיר.

ג.פחד כללי מפני הגרמנים – סעיף 23 לתצהיר.

ד.החיילים הגרמניים חמסו את הביצים של המשפחה, ופעמים גם ירו והרגו תרנגולות.

5.אנו נוטים למחשבה, שגרסתו המפורטת של העורר, לא נמסרה בשנת 2001 – בשל "תעתועי זכרון" כנטען על ידו, אלא מפני שהתביעה לא הוכנה כראוי. אין זה סביר בעינינו, שזכרונו של העורר בגד בו בשנת 2001, עת שהיה רק בן 68, ושזכרונו "שב אליו", עת שהיה בן 79.

מכל מקום, איננו קובעים, כמו שהתבקשנו לקבוע, שגרסתו של העורר היא גרסה כבושה. פשוט הוא בעינינו, שלעורר היה רק חלק סביל וקטן בהליך של התביעה בשנת 2001. זאת נראית לנו הסיבה האמיתית לכך, שבתביעה המקורית, גרסתו הוצגה כפי שהוצגה.

6.הפכנו והפכנו בתצהירו של העורר, ובעדותו בפנינו, ולא מצאנו בדברים שאמר עתה עילה של ממש לזכותו.

כידוע, הפיצוי האפשרי הוא בגין רדיפה נאציונל סוציאליסטית.

אין בלבנו ספק, שהעורר, כמו רבים וטובים, סבל מאימי המלחמה ונוראותיה. אנו משוכנעים שהימים ההם, היו ימים קשים ושבלבו של העורר, כמו בליבם של כל התושבים, או מרביתם, היה פחד כללי ממה שעלול לקרות. אבל, אין ב"סיפורו" העכשווי של העורר, עילה של ממש המזכה אותו. פעולותיהם של האיטלקים לא בנות פיצוי הן. כך גם הפחד הכללי מפני הגרמנים ומפני ההפצצות.

"שוד" הביצים –הוא בוודאי חוויה שאיננה נעימה, אבל, אין בכך כדי ליצור חווית פחד, אפילו לא על פי קנה המידה המקל של הלכת ג'וליה טיאר.

7.אף שהעורר קיבל עליו בכתב ובעל פה את הסיכום שאם הערר ידחה הוא לא יהנה אפילו מההסדר המינהלי – אנו ממליצים בפני הרשות לאפשר לעורר להנות מהסדר זה.