עו"ד כמאל חסון נ' ועדת האתיקה המחוזית - פסקדין

• בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא מ' דרורי) בעמל"ע 35722-03-17 מיום 2.4.17, שבמסגרתו נדחה ערעור המבקש על שתי החלטות יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (עורך-הדין ציון אמיר), בהן נפסק כי אין למבקש זכות ערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי המשלים שניתן בעניינו. עסקינן בפרשה שעברה מספר ניכר של גלגולים, כפי שיפורט.

רקע

• נגד המבקש הוגשה ביום 9.10.13 קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין בחיפה, בעקבות תלונה של לקוח (להלן המתלונן), שהמבקש ייצגו בתביעת נזיקין. המתלונן טען כי לא קיבל את כל הפיצוי בו זכה, וכי הסכום ששולם לו הועבר בתשלומים ללא הסכמתו. המבקש טען מצדו כי העביר את מלוא הפיצוי למתלונן – וזאת לשיעורין לבקשת המתלונן. ביום 28.5.15 הורשע המבקש; ביום 2.8.15 ניתנה הכרעת דין מתוקנת שלפיה הורשע המבקש בארבע מתוך חמש העבירות שיוחסו לו בקובלנה: שליחת יד בכספי לקוח; חוסר מהימנות ומסירות ללקוח; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ואי שמירה על כבוד המקצוע של עריכת הדין (ב"פ 112/13, עורכי הדין מיכל דוידי, עדו אמיר וראובן מלאך). נפסק, כי המבקש קיבל בעבור לקוחו, המתלונן, סך של 260,000 ש"ח; כי שילם למתלונן סכומים לשיעורין לאורך תקופה של שנתיים-שלוש, במקום להעביר לו את הכסף בתוך 30 יום כנדרש, וכי ממועד זה החלה שליחת היד. על המבקש נגזרו ביום 1.11.15 עונשים של השעיה בפועל למשך 30 חודשים, השעיה על תנאי והוצאות לטובת הלשכה.

• המבקש עירער על פסק הדין לבית הדין המשמעתי הארצי. ערעורו נדחה (בד"א 114/15, 117/15, עורכי-הדין עודד גבע, אורלי גיא ומיה קורדובה). על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביסוד הערעור התבקשה הגשתה של ראיה נוספת, המסמך ק/19, שבו, לפי הטענה, הצהיר המתלונן כי קיבל את כספו וכי התשלום לשיעורין נעשה לבקשתו. המבקש ביקש כי תינתן לו הזדמנות לבחון את משמעות המסמך והשלכותיו על הרשעתו. ביום 5.7.16, לאחר התלבטות, נענה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא מ' דרורי), לבקשת המבקש והורה על החזרת הדיון בעניינו לבית הדין המשמעתי המחוזי בנוגע למשמעות המסמך ק/19. בית המשפט נימק הכרעתו בכך ש"כף הצדק נוטה לעבר קבלת הראיה הנוספת", וכן נוכח הצהרתה של באת-כוח המבקש דאז, שנרשמה בפסק הדין, כי אם בית הדין יותיר את הרשעת המבקש על כנה, יוותר המבקש על טיעונים לעונש ועל הגשת ערעור; העונש המקורי יעמוד בעינו (להלן פסק הדין הראשון). אציין כבר כאן, כי משמעות הצהרה זו, במיוחד, נמצאת בבסיס הבקשה הנוכחית.

• משהושב הדיון לבית הדין המשמעתי המחוזי, שמע בית הדין (ב"פ 112/13, עורכי-הדין עדו אמיר, אורלי רוזנטל נעמן ומיכל דוידי) את עדויותיהם של המבקש, של המתלונן ושל עורך-הדין שריף מריסאת, שלפי הטענה ערך את המסמך ק/19. אז ביקשה באת-כוח המבקש למנות גרפולוג לבחינת האותנטיות של חתימת המתלונן על המסמך; לחלופין, עתרה להתיר לה להגיש חוות דעת מומחה בעניין. כן ביקשה לזמן את המתלונן לעדות נוספת. בא-כוח הלשכה התנגד לבקשות, ואלה נדחו ביום 2.11.16. כן נדחתה עתירת המבקש להגיש ראיה נוספת – הודעת המתלונן לפני כהן דת, אימאם מסגד בשפרעם, כי המתלונן סיפר לו שהכחיש בעדותו את חתימתו על המסמך ק/19 הגם שזה נכתב לבקשתו והוא חתם עליו, והוא קיבל מהמבקש את כל כספו וגם ביקש לקבלו בתשלומים מטעמים משפחתיים. ביום 25.12.16 ניתן פסק הדין המשלים. בית הדין קבע כי הוא מאמין למתלונן ולא לעורך-הדין מריסאת ולמבקש, וחייב את המבקש בהוצאות בסך 7,500 ש"ח בנוסף לסכומים שהושתו בעבר. על יסוד האמור, נותרה על כנה הרשעת המערער ועונש ההשעיה אושר כמות שהוא (להלן פסק הדין המשלים).

           ביום 4.1.17 הוחלט כי ההשעיה תיכנס לתוקף בתוך 60 ימים. בקשה לעיכוב הפרסום נדחתה. ביום 9.2.17 נדחתה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשה למשפט חוזר ובקשה להארכת מועד להגשת ערעור שהגיש המבקש לאחר החלפת ייצוג. הלשכה התנגדה לבקשה. נפסק, כי אין מוקנית למבקש אפשרות ערעור על פסק הדין המשלים, נוכח האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

• כאמור, המבקש הגיש בקשה לקיום משפט חוזר בעניינו, וכן בקשה להארכת מועד להגיש ערעור, באופן שבו מועד הגשתו יהיה 30 ימים מיום ההחלטה בבקשה לעריכת משפט חוזר, ככל שהבקשה תידחה. כן הוגשה בקשה דחופה במעמד צד אחד לעיכוב ביצועו של עונש ההשעיה עד למתן הכרעה בערעור. הלשכה התנגדה לבקשות. ביום 26.2.17 נדחו בקשות המבקש על ידי יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי, עורך-הדין ציון אמיר. נקבע, כי נוכח הצהרתה של באת-כוחו הקודמת של המבקש, שלפיה אם יורשע המבקש פעם נוספת יהא בכך סוף פסוק, מנוע המבקש מהגשת ערעור. משכך, נדחתה הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור וכן הבקשה לעיכוב ביצועו של עונש ההשעיה. ביום 6.3.17 נדחתה בקשת המבקש לעיון חוזר. בין היתר, נפסק כי "המבקש מתעלם מהרעיון הגלום בעקרון סופיות הדיון...". על החלטות אלה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ו.              בית המשפט המחוזי דחה ביום 2.4.17 את הערעור. נקבע, כי בית הדין המשמעתי המחוזי הלך בדרך שהתוה בית המשפט בפסק הדין הראשון ושמע את שלושת העדים; אף הוגשו שני מסמכים מטעם ההגנה במסגרת עדותו של עורך-הדין מריסאת. בית המשפט לא ראה מקום להתערב בהחלטה שלא ליתן צו למינוי מומחה לכתב יד. נקבע, כי מאחר שהמבקש ידע היטב שטענת הלשכה היא שהמסמך ק/19 אינו אותנטי, היתה מוטלת עליו החובה להביא מראש חוות דעת מומחה לעניין כתב היד.