עדיפות בתי הדין האזוריים על בתי הדין הפרטיים - פסקדין

א. לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האיזורי באשדוד מיום ח' בכסלו תשס"ד [ברוב דיעות] לפיה מדין "התובע הולך אחר הנתבע" צריך הדיון בתביעה להתקיים במקום אליו מפנה הנתבע, ומשום כך על התובע - מר פלוני, להגיש את תביעתו בביה"ד של "קהל מחזיקי הדת" השייך לחסידות בעלז.

המערער עותר לקבלת הסעדים הבאים: א. ביטול החלטת בי"ד קמא. ב. הוצאת כתב סירוב כנגד המשיב ומתן היתר למערער להגיש את תביעתו בכל מקום שירצה. 

ראשיתה של פרשה זו בתביעה שהגיש המערער [התובע] - מר פלוני, בבית הדין הרבני האיזורי באשדוד כנגד המשיב - מר אלמוני, ושעניינה טענות על לקויי בניה רבים שנתגלו לדברי המערער בדירה שרכש מן המשיב.

המשיב מצדו שלח תגובה בכתב שתוכנה: א. כבר נחתם בין הצדדים שטר בוררות בבד"ץ של קהל מחזיקי הדת . ב. בין הצדדים נתקיימו בעבר מספר דיונים בבי"ד זה ובגינם כבר יצאו פסקי דין, והתובע מופנה לשוב לאותו בי"ד מדין "תובע הולך אחר הנתבע".

ב"כ התובע השיב בכתב על טענות הנתבע (המשיב).

ביה"ד בהחלטה מיום כ"ו תשרי [בדן יחיד] קבע כי זוהי אכן תביעה חדשה העומדת בעינה וכי על המשיב להתייצב לדיון.

לאחר שהנתבע שב ושלח תגובה בכתב לביה"ד, שתוכנה דומה לזו שקדמה לה, הוציא ביה"ד החלטה [ושוב בדן יחיד] ובה שב וקבע כי זוהי תביעה חדשה [ולא כמשתמע מתגובת הנתבע כי  כבר קם דינא בענין זה], וכמו כן דחה את טענת הנתבע כי על התובע לילך אחריו וזאת מכח דברי הרמ"א [בחו"מ סי' ג'] שבמקום שבו יש דיינים קבועים בעיר אין הנתבע יכול לומר לא אדון לפניכם.

ביום כ"ט חשון התייצב הנתבע בעצמו לדיון ושטח בעל פה את טענותיו, בעקבות זאת [מן הסתם] שינה ביה"ד האיזורי את עמדתו וביום ח' כסלו הוציא החלטה חדשה - נשואת הערעור שבפנינו.

המערערים מעלים מספר נימוקים לעירעורם. נפרט בתמצית את עיקרם תוך מתן התיחסות לכל אחד מהם:

בשני הסעיפים הראשונים לכתב הערעור דן ב"כ המערער במשמעות ובפרשנות סעיפים ז(1) וח' בפרק ב' לתקנות הדיון בביה"ד הרבני, העוסקים בכלל שהתובע הולך אחר הנתבע.

ב. מבלי להכנס לתוכן הדברים, דעתי כי אין זה נוגע לענין שבפנינו. תקנות הדיון בכללם נועדו לקבוע את סדרי הדין - המפורשים בשו"ע בהלכות דיינים, בצורה בהירה ובלשון משפטית המובנת גם למי שאין תורתו אומנותו, בשים לב לעובדה כי סמכותו היחודית של בית הדין הרבני לפי החוק האזרחי בענייני המעמד האישי, מביאה בשעריו כמעט כל אזרח יהודי תושב הארץ הנזקק לשירותיו של בית הדין, ולכך מן הראוי כי סדריו ונהליו יהיו נהירים וברורים לכל אדם ולא רק לתלמיד חכם, וינתן להם תוקף מחייב גם על פי החוק האזרחי. משום כך "הולבשו" דיני השו"ע בכסות חדשה, תומצתו ונוסחו בלשון משפטית ונקבעו בחוק כתקנות מחייבות, כשרק מספר מוגבל וחלקי מאד של תקנות נקבעו ביחס להלכות המרובות שנפסקו בעניין זה בהלכות דיינים שבשולחן ערוך.

אולם כל זאת בענינים בהם שואב ביה"ד את סמכותו גם מכח החוק האזרחי ומכח הסמכות שהטיל עליו השלטון, אולם בכל שאר הנושאים בהם שואב ביה"ד את סמכותו כמקדמא דנא מכח הציווי האלוקי של "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ברור ומובן מאליו כי הנהגתו וסדריו של בית הדין אינם מוגבלים לאמור בתקנות, אלא יהיו בהתאם לנפסק בשו"ע, בדרך המסורה לנו משנות דור, וללא שום סייג. סבור אני כי תקנות הדיון חידוש מכורח המציאות הם, וההכרח לא יגונה. אולם מיד משנסתלק הכורח, שבים אנו למקור חיותיינו - לדברי השו"ע והפוסקים, ואין לך בו אלא חידושו.

משום כך, בהליך דוגמת זה שלפנינו בו פועל בית הדין בשליחותא דקמאי, אין כל מקום לטענה כי פעולות בית הדין הנם בניגוד או שאינם בהתאם לתקנות הדיון, ואמת המידה היחידה היא קיומו של דין תורה כפי שנפסק בשו"ע והוכרע בספרי הפוסקים.

ג. השאלה אם כן היא האם החלטתו - קביעתו של כב' ביה"ד באשדוד כי: "לפי הכלל שעל התובע ללכת אחר הנתבע מקום הדיון צריך להתקיים במקום אליו מפנה הנתבע", יתד היא שלא תימוט, או שגם כלל זה נתון לשיקול ולבחינה בהתאם למקום ולנסיבות.

ההלכה שהתובע הולך אחר הנתבע נפסקה ברמ"א [סי' י"ד סע' א'] וז"ל:

"התובע צריך לילך אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת, אף ע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול".

מקורו של הרמ"א הם דברי המהרי"ק בכלל א' שכתב וז"ל: 

"דלאו כל כמנייהו למכפייה לאותו ר' משה שילך לדון בעירם, דמי הוא שיטעה לומר שהתובע יכריח את הנתבע ללכת לבית דין, אלא או בעירו דוקא לדברי ה"ג או לב"ד הגדול נמי לדברי ר"ת. ואף לדברי ר"ת איכא למ"ד דדוקא בענין הלואה הוא דקאמר ר"ת דכופין הנתבע משום דעבד לוה לאיש כו', אבל לפני בית דין שאין מומחה אלא כעין ערכאות שבסוריא לכ"ע וגם במידי דלא הוי הלואה אליבא דמ"ד, מעולם לא אמר ר"ת ולא שום פוסק שיכריח התובע את הנתבע, אלא אדרבה מצי למימר לא אדון בפני זה אלא בפני זה היכא שהן קרובים זה כמו זה, ואפילו בשאין שוין והאחד גדול מחבירו כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא הוכיח בסמ"ג וכן מביא המרדכי דמצי למדחי וכו", עכ"ל.

אולם עדיין ניתן היה לחלק ולומר כי כל דברי הרמ"א אמורים כשהנתבע גר בעיר אחרת שאז אינו מחוייב לטרוח לבוא למקום התובע, אלא אדרבא, יטרח התובע לבוא למקומו. אך אם התובע והנתבע מצויים באותה העיר ובה ישנם שתי בתי דינים, כאן לא יהיה כוחו של הנתבע יפה לקבוע את מקום הדיון, וכך מדויק לכאורה גם מלשון הרמ"א שכתב: "התובע צריך לילך אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת", ולא כתב בסתם שהתובע הולך אחר הנתבע, וממילא בנדון דידן ששני בתי הדין מצויים באותה עיר, כלל לא שייכים דברי הרמ"א.