עד"י ת' 3396/14התביעה הצבאית נגד מראד רדא מוחמד חמד חמדיה ואח' - פסקדין

הרקע

כנגד המשיב והמערער שכנגד (להלן: "המשיב") הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה יחידה של תקיפה בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום, ביום 06/11/13 נסע המשיב ברכבו באזור נעלין, יחד עם אחר. בהגיעם למחסום צבאי הורו חיילי המחסום למשיב לעצור, אך הוא פרץ את המחסום והמשיך בנסיעה מהירה, תוך שהוא עולה על כף רגלו השמאלית של אחד החיילים במקום. אותו חייל ירה לעבר רכבו של המשיב מספר יריות, אך הוא נמלט מן המקום.

המשיב כפר במעשים שיוחסו לו בכתב האישום.

במסגרת הדיון בבית המשפט קמא, טענה ההגנה כי המשיב כלל לא נהג ברכב ולא היה במקום, אלא השאיל את הרכב לאדם אחר, אשר נהג בו בעת האירוע. לחלופין טען הסנגור, כי האירוע לא התרחש כפי שמתואר בכתב האישום. לדבריו, מן הראיות עולה שהרכב שעה לקריאת החיילים, עצר את נסיעתו ולא עלה על כף רגלו של החייל.

לאחר שמיעת מסכת העדויות, מצא כב' נשיא ביהמ"ש יהודה, סא"ל מנחם ליברמן, כי ארבעה עדי התביעה – מפקד המחסום תיימור עוביד (להלן - תיימור) ושלושה מחייליו - מסרו גרסאות שונות מאד זו מזו בנוגע להשתלשלות הדברים בעת האירוע. כב' הנשיא לא נתן משקל רב לשוני בגרסאות בנוגע למיקום המחסום, מרחקו מן הצומת או מיקום כלי הרכב שחסמו את התנועה. אולם הוא מצא שוני בעל משקל משמעותי בתיאור פרטים, שנראו מהותיים בעיניו: מיקום החיילים והמפקד תיימור בסביבת המחסום; האם רכבו של המשיב עצר עצירה מלאה או לא; כיצד נע המפקד תיימור במהלך האירוע, והאם יכול היה הרכב לדרוס את כף רגלו השמאלית.

בסופו של דבר קבע כב' הנשיא ליברמן, כי המשיב הוא שנהג ברכב ביום האירוע שמוזכר בכתב האישום. כמו כן קבע, כי המשיב נדרש על ידי החיילים לעצור את רכבו לצורך בדיקה, כתגובה האט המשיב את נסיעתו ואולי אף עצר, אך בשלב מסוים נסע במהירות מהמקום.

עם זאת, בית המשפט קמא נתן "משקל נמוך מאד" לגרסתו של עד התביעה סרן תיימור עוביד, לפיה המשיב דרס את כף רגלו במהלך האירוע. הנשיא הנכבד קבע, כי העד תיימור העיד תוך יהירות והתנשאות, לא השיב תשובות מלאות לשאלות הסנגור, והסבריו בנוגע לפציעתו לא היו משכנעים, שכן במשטרה אמר שלא נפצע ואילו בבית המשפט העיד כי נשברה עצם ברגלו.

עוד קבע, כי לעדותו הבעייתית של תיימור לא נמצאו תימוכין מספקים בעדויות שאר עדי התביעה, שכן כאמור הם לא זכרו במדויק את הפרטים המהותיים הנוגעים למקומו של תיימור ולעצירת הרכב. לאור זאת, פסק השופט ליברמן כי לא הוכח במידת ודאות מספקת שהמשיב פגע בתיימור במהלך האירוע, וזיכה את המשיב מעבירת התקיפה בנסיבות מחמירות.

לאחר שמצא כי ניתנה למשיב הזדמנות להתגונן מפני עבירה חלופית של הפרעה לחייל, הרשיע אותו בעבירה זו, המנויה בסעיף 218 לצו בדבר הוראות ביטחון.

בבואו לגזור את דינו של המשיב, התייחס בית המשפט קמא לשיקולים השונים המשפיעים על העונש, ובין היתר לעובדה כי בעבר הורשע המשיב פעמיים בעבירה של הפרעה לחייל, ואף הוטל עליו עונש מאסר על תנאי, שכבר הוארך פעם אחת. בית המשפט מצא, כי מתחם העונש ההולם בנסיבות העניין הוא בין 3 לבין 12 חודשי מאסר בפועל, וקנס שבין 1000 לבין 2500 ₪.

לאחר שקילת הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה ואלו שאינן קשורות בה, פסק סא"ל ליברמן כי עונשו של המשיב צריך להיות בחלק העליון של מתחם הענישה, והטיל עליו את העונשים הבאים:

8 חודשי מאסר בפועל בגין התיק נשוא הערעור;

הפעלת מאסר מותנה בן 8 חודשים, אשר הוטל על המשיב בתיק 2870/09 ואשר הוארך במסגרת תיק 3003/11 עד ליום 15/4/2016; לאור העובדה שהמשיב ביצע את העבירה פעם נוספת, למרות שתנאי זה כבר הוארך בעבר, הורה בית המשפט קמא כי המשיב ירצה את מלוא המאסר המותנה במצטבר לעונש שהוטל בתיק זה. סך הכל, הושת על המשיב עונש מאסר בפועל למשך 16 חודשים החל מיום מעצרו.

10 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך 5 שנים מיום שחרורו לא יעבור המשיב את העבירה בה הורשע בתיק נשוא הערעור, או כל עבירת אלימות אחרת.