עד"י 3335/14 התביעה הצבאית נגד ב.ע.ע.א.ק. - פסקדין

רקע

נגד המשיב הוגש כתב אישום שהכיל שבעה פרטים, הנוגעים כולם לעבירות הקשורות בכלי רכב גנובים: ארבעה פרטים של מסחר ברכב או בחלקים גנובים של רכב, פרט של שינוי זהות של רכב או חלק מרכב, פרט של פירוק חלק מרכב גנוב וכן פרט של נהיגת רכב ישראלי שאינו רשום באזור.

המשיב הודה בעובדות ארבעה מפרטי האישום האמורים – שני פרטים של סחר ברכב גנוב, פרט של שינוי זהות רכב ופרט של פירוק חלק מרכב גנוב – וכפר בשלושת הפרטים האחרים. בית משפט קמא החל בשמיעת העדים, אולם לאחר ישיבת הוכחות אחת הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר חלקי ולפיו יתוקן כתב האישום, ייוותרו בו חמישה פרטים, לרבות הארבעה בהם הודה המשיב, וכן פרט נוסף של מסחר ברכב גנוב. לגבי פרט נוסף זה סיכמו הצדדים באשר לשאלה האם יש לבית המשפט הצבאי סמכות. בית משפט קמא קבע כי בכל הנוגע לפרט האמור אין לו סמכות לדון, ועל כן זוכה המשיב מפרט זה, והורשע בארבעת האחרים.

כאמור, בסופם של ההליכים בבית משפט קמא הורשע המשיב בארבעה אישומים – שני אישומים של מסחר ברכב גנוב, אישום של שינוי זהות של רכב או חלק מרכב, ואישום של פירוק חלק מרכב גנוב.

על פי העובדות בהן הודה ולפיהן הורשע, בחודש מאי 2014 הסכים המשיב להצעתו של אדם בשם מרואן קוואסמה לרכוש ממנו רכב גנוב. המשיב ושותפו רכשו ממרואן רכב מסוג יונדאי שנגנב מצור הדסה תמורת 6,300 ₪ והחזיקו בו בשטח של המשיב. המשיב פעל להתקין ברכב מחשב רכב חלופי על מנת לעקוף את מערכת האבטחה שלו, ולאחר מכן הסיעו למגרש המכוניות שלו, פירק את גלגליו אותם מכר, התקין ברכב גלגלים אחרים, ופירק את מערכת המשבת (אימובילייזר), את מערכת הרדיו וחלקים אחרים בו. כמו כן הסיר את לוחיות הרישוי הישראליות ממנו. לאחר מכן הזמין חשמלאי רכב על מנת להתקין משבת חלופי כדי להתגבר על מערכת האבטחה של הרכב. הרכב הועמד למכירה ונמכר לבסוף תמורת 7,500 ₪. אירוע זה נוגע לשלושה אישומים שבכתב האישום – סחר ברכב גנוב, פירוק רכב ושינוי זהות רכב.

האירוע השני, שבגינו הורשע בעבירה נוספת של סחר ברכב גנוב, מתייחס לכך שביוני 2014 רכש המשיב  ממרואן קוואסמה רכב ישראלי גנוב מסוג קיה תמורת 4,000 ₪. הרכב נמכר לאחר מכן על ידי המשיב ושותפו תמורת 5,300 ₪.

גזר דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא שקל את העובדה כי המשיב רכש שני רכבים גנובים בשתי הזדמנויות נפרדות ומכר אותם לאחרים תמורת רווח מסוים. עוד שקל בית משפט קמא כי באחד המקרים שינה המשיב את זהותו של הרכב, חיבר לרכב מחשב רכב חלופי על מנת לעקוף את מערכת האבטחה, ופירק את גלגלי הרכב וחלקים נוספים אותם מכר בנפרד. כמו כן הביא בחשבון בית משפט קמא את העובדה כי המשיב מנהל בשגרה עסק של מוסך ומסחר ברכבים וכי ביצע את העבירות במהלך עסקיו.

לצד הקולא הובא בחשבון כי המשיב לא היה מעורב מלכתחילה בגניבת הרכבים, והפנייה אליו נעשתה לאחר ביצוע הגניבה ועל פניו ללא תכנון מראש. בית משפט קמא סבר כי הגם שאין המדובר במעידה חד פעמית, אין לומר כי המשיב עסק בשיטתיות במכירת רכבים או הפך זאת לחלק בלתי נפרד מעסקו.

לאחר סקירת פסיקה ענפה, נקבע כי מתחם הענישה בגין כל אירוע של מסחר ברכב גנוב והעבירות הנלוות בו נע בין 4 ל-18 חודשי מאסר בפועל. לנוכח עברו הנקי, היותו נשוי ואב לילדים ובהם ילדים צעירים, החליט בית משפט קמא להעמיד את עונשו של המשיב על 10 חודשי מאסר בפועל, בצד מאסר מותנה בן 18 חודשים וקנס בסך 8,000 ₪.

טיעוני הצדדים בערעור

הערעור שלפניי מכוון נגד קולת העונש שהוטל על המשיב.

התביעה טענה כי גזר דינו של המשיב נוטה לקולא באופן קיצוני. לדעת התביעה, מן הראוי להחמיר באופן משמעותי בעונשו של המשיב, תוך שהיא מפנה לפסיקת בית משפט זה בעד"י 1616/12 התביעה הצבאית נ' שאור (פורסם בנבו, 25.6.2012) לפיה דינו של הסוחר ברכב לא יכול להיות חמור פחות מזה של מי שגנב את הרכב. התביעה הפנתה לפסיקה ממנה ניתן ללמוד, לדעתה, על הצורך בענישה מחמירה ומשמעותית הרבה יותר מזו שנגזרה על המשיב. התביעה הוסיפה וטענה כי רמת הענישה לגבי מי שגנב רכב אחד עומדת על כ-12 חודשים, ומכאן כי על מי שסחר ברכב, מן הראוי להשית עונש חמור יותר, ובודאי כאשר מדובר בשני מקרים.

הסניגור מצידו ביקש לדחות את הערעור. לטענתו, המשיב אינו סוחר בכלי רכב גנובים, במובן זה שאין זה עיסוקו דרך קבע. הרשעתו של המשיב הינה בשני מקרים בלבד, ואין להסיק מהם שיטתיות כלשהי המצדיקה החמרה בענישה. עוד נטען כי אין לייחס למשיב תחכום רב בפירוק הרכב ובעקיפת מנגנוני ההגנה שלהם, כיוון שעיסוקו העיקרי הינו טיפול בכלי רכב שונים לרבות כלי רכב שהורדו מהכביש, ומתוקף עיסוקו הוא אמור לדעת ולטפל ברכבים על כל המשתמע מכך ולהחזיק בציוד המתאים לצורך כך. הסניגור הדגיש כי הרכב נגנב על ידי אדם אחר, שהוא זה שהציע את הרכב למשיב. המשיב לא יזם את הגניבה, ולטענת הסניגור אינו חלק מהשרשרת הרגילה של משחטות הרכב, המתחילות "בהזמנת" גניבת הרכב, ומסתיימות בפירוקו במשחטה לעניין זה. עוד צויין כי הרווח של המשיב מהעסקאות האמורות היה מינורי, ועמד על כ- 2300 ₪ לגבי שני כלי הרכב גם יחד. עוד הודגש עברו הנקי, ומכאן מסקנת ההגנה כי אין מקום להתערב בעונשו של המשיב. לחילופין נטען כי גם אם יש מקום להחמרה ברמת הענישה בעבירות מסוג זה, הרי שאין מקום להחילה על המשיב ודי באמירות בפסק הדין בעניין זה, תוך אי התערבות במקרה הספציפי של המשיב.

דיון והכרעה

המשיב נטל חלק בשני אירועים, בהם היה למעשה החוליה האחרונה בשרשרת של תעשיית גניבת הרכב, המתחילה בגניבת הרכב עצמו בדרך כלל בשטח ישראל, וממשיכה בהעברתו לידי "משחטות רכב" הנמצאות בשטחי הרשות הפלסטינית באזור A.

על "תעשייה" זו כבר נאמר בע"פ 8831/08 מדינת ישראל נ' אלשחרה (פורסם בנבו, 30.6.2010) כי:

"ברם, גניבת הרכב היא רק התחנה הראשונה ובשטחי הרשות הפלסטינית קמה תעשיה שלמה של "משחטות" רכב - המהוות "תחנה סופית" לרכבים הגנובים - ושל סחר בחלפים ובכלי רכב גנובים, שגם עליה ניתן לומר שהיא בבחינת מכת מדינה. היקף התופעה הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה ואף בגדר ידיעה שיפוטית"