עד"י 2683/15 - פסקדין

ערעור התביעה הנוכחי מעלה שתי סוגיות. הסוגיה הראשונה נוגעת לענישה שהוטלה על המשיב. אך מעבר לכך, מבקשת התביעה להתייחס גם לדרך ניהולו של ההליך.

המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירות של הפרת הוראה בדבר סגירת שטח, תקיפת חייל והפרעה לחייל. הכל סביב אירוע שהתרחש בתאריך 21.07.15, במהלכו יצא המשיב מהאזור ללא היתר, באמצעות טיפוס על גדר הביטחון, באזור דחיית אל בריד. לאחר שהוא נצפה על ידי כוחות הביטחון מבצע את העבירה הראשונה, החל לברוח. כתוצאה מכך, התפתח מרדף רגלי, בסופו הצליח המשיב לחמוק מכוחות הביטחון. בהמשך, אלה נאלצו לסרוק את השטח, עד שזיהו את המשיב מתחבא מאחורי רכב. המשיב ברח שוב ותוך כדי מרדף שהחל אחריו, השליך לעבר שוטר מספר חפצים, ביניהם עגלת ברזל, שפגעה בשוטר והפילה אותו ארצה. גם בעת מעצרו, התנגד המשיב למעצר והשוטרים נדרשו להפעיל כוח על מנת לאזוק אותו ולהעלות אותו לג'יפ המשטרתי.

ביום 21.09.15, התקיים דיון בעניינו של המערער, במהלכו ביקש לסיים את תיקו. נזכיר כי מועד זה היה בסמיכות לחג הקורבן, דבר שהועלה על ידי המשיב כנסיבה משמעותית לרצונו לסיים את ההליך.

במהלך הדיון, התנדב הסנגור לייצג את המשיב. הסנגור, עו"ד ברגות, טען כי ביקש לבוא בדברים עם התביעה על מנת להגיע להסדר טיעון, אך הדבר לא התאפשר. על כן, הודיע הסנגור כי בכוונתו לטעון לעונש באופן חופשי. התובעת הציעה לדחות את התיק במספר ימים, על מנת לאפשר לצדדים לכרות הסדר טיעון או להתכונן לטיעונים לעונש. ביהמ"ש קמא דחה בקשה זו, תוך שציין כי בתקופה האחרונה מועלות תלונות חוזרות ונשנות על כך שהתביעה אינה זמינה לקיום משא ומתן עם הסנגורים. מכל מקום, ציין ביהמ"ש כי על התביעה לגלות גמישות בסיום תיקים הקבועים לאותו יום דיונים. השופט הוסיף כי זכותו של הנאשם לסיים את הדיון בכל שלב, כך שעל התביעה להיות ערוכה לכך.

אף בקשת התביעה לדחייה של מחצית השעה להתכונן לדיון הטיעונים לעונש, התקבלה על ידי ביהמ"ש קמא רק באופן חלקי. ואכן, בחלוף כעשרים דקות, משלא התייצבה התובעת לדיון, שמע השופט את הודאת הנאשם במעמד צד אחר, והרשיעו. ביהמ"ש אף החל שומע את טיעוני הסנגוריה לעונש. בשלב זה, נכנסה התובעת לאולם וביקשה מביהמ"ש לרשום בפרוטוקול שהביע את דעתו לפני כן לגבי העונש הראוי. בעקבות כך, ביהמ"ש הוסיף לפרוטוקול כי  "המליץ לצדדים לשוחח על התיק, כיוון שייתכן שהנאשם יוכל להשתחרר היום וביהמ"ש סבור כי ראוי להתחשב בתקופת החגים".

בהמשך, נשמעו הטיעונים לעונש וביהמ"ש גזר על המשיב חודשיים מאסר לריצוי בפועל, שהיוו ימי מעצרו, מאסר מותנה בן שלושה חודשים לשנתיים, וקנס בסך 2,000 ₪.

בגזר הדין, פרס ביהמ"ש את עובדות כתב האישום ואת טיעוני הצדדים לעונש. ביהמ"ש התייחס בהרחבה לעבירת הפרת ההוראה בדבר סגירת שטח, תוך שהזכיר את הפסיקה הקיימת באשר לעבירה המקבילה של כניסה לישראל ללא היתר. ביהמ"ש ציין עוד כי הנאשם ביצע עבירה זו בהזדמנות אחת בלבד וכי תקיפת השוטרים הייתה ברף התחתון של העבירה, שלא מתוך מטרה לפגוע, אלא כחלק מניסיון להימלט. ביהמ"ש הוסיף כי התרשם מחרטתו הכנה של המשיב. לבסוף, ציין ביהמ"ש כי התחשב בהודאת המשיב באשמה, תוך חיסכון בזמן שיפוטי, בנטילת האחריות הכרוכה בכך, בעברו הנקי של המשיב ובחג הקורבן שחל שלושה ימים לאחר מכן.

בערעור בפניי, קובלת התביעה הצבאית על התנהלות ההליך. לשיטתה, ביהמ"ש הסיג את הגבול כאשר הביע את דעתו באשר לעונש בטרם שמע את טיעוני הצדדים. לדעת התביעה, באופן מעשי, דעתו של ביהמ"ש הייתה "נעולה", ובכך נפגע ההליך התקין. התובע ציין כי קיים פסול ברצונו של ביהמ"ש להכריח את התביעה לבוא בדברים עם הסנגור, על פי רצונו. התובע אף התרעם על כך שלא ניתנה לתביעה הצבאית הזדמנות להתכונן כראוי לדיון, ולראיה הפנה להחלטת ביהמ"ש עליה עמדנו.

לגופו של עניין, טען התובע כי הענישה המקלה אינה מבטאת נכונה את הצורך לספק הגנה לכוחות הביטחון. התובע סבר כי נפל פגם חמור בהעדפת האינטרס של המשיב לבלות את החג בקרב משפחתו, על פני הצורך להעביר מסר ברור כי פגיעה בכוחות הביטחון לא תיסלח. התובע סבר כי יש בכך כדי לרפות את ידי כוחות הביטחון. על רקע זה, ביקש להחמיר את הענישה, גם אם הדבר כרוך בהחזרת המשיב לתקופת מאסר נוספת בפועל.

מנגד, טען בא כוח המשיב, כי מרשו משוחרר כבר שלושה חודשים. הוא חזר לחיים נורמטיביים, פתח חנות לבעלי חיים בבית לחם, ואינו מציב כל סיכון לביטחון. על רקע זה, ביקש לדחות את הערעור.

אומר מיד כי יש מקום לקבל חלק מטענותיו של התובע בנוגע להתנהלות הדיונית.

ראשית, אשוב ואדגיש מושכלות יסוד, כי ביהמ"ש נדרש לגבש את דעתו העונשית, רק לאחר שמיעת טיעוני הצדדים. גזר הדין הוא המסגרת בה מפרסם ביהמ"ש את קביעותיו באשר לעונש. על כן, אל לו לביהמ"ש להביע את דעתו המפורשת בכל הנוגע לענישה בשלבים מוקדמים יותר, אלא שלצד האמור, אין כל פסול בהמלצה לצדדים לבוא בדברים על מנת להביא לסיום ההליך, ואף בהפניית הצדדים למספר שיקולי ענישה ראויים. ההיפך הוא הנכון. הצדק והיעילות צריכים להנחות את ביהמ"ש לסייע לצדדים להבין את מצבם ולהגיע להסכמות דיוניות שיקדמו את ההליך.

בעניינו, לא התרשמתי כי במקרה הנוכחי, ביהמ"ש נהג שלא כשורה. העובדה כי ביהמ"ש המליץ לצדדים להגיע לכדי הסדר טיעון, תוך התחשבות בשורה של נסיבות, תועדה על ידי ביהמ"ש בפרוטוקול, והיא מהווה התנהלות ראויה. על אף שמצויים אנו בשיטה אדברסרית, פסו זה מכבר הימים בהם השופט ניצב שותק כספינקס. השופט נדרש למעורבות אקטיבית למניעת עיוות דין ועינויו.

בהתאם, יש לציין כי התביעה נדרשת להיות ערוכה לסיום ההליך המשפטי בכל שלביו. זכותו של הנאשם להודות במיוחס לו בכל אחד מהדיונים המתנהלים בעניינו. על כן מצופה מהתביעה שתהיה ערוכה לטעון לעונש כאמור. מובן כי ביהמ"ש יפעיל את שיקול דעתו ככל שתוגש לו בקשת דחייה קצרה להכנה מדוקדקת יותר של הטיעונים לעונש, והכל תוך התייחסות לכלל השיקולים הרלוונטיים לעניין.

יחד עם זאת, בין הבעת דעה ראויה לבין פלישה לתחומם הריבוני של הצדדים, עובר גבול דק אשר ביהמ"ש נדרש להיזהר מלחצות אותו. כך, לדוגמא, גם אם לביהמ"ש ישנה ביקורת על מידת הזמינות של התביעה, איני סבור כי עליו להביע ביקורת זו בהחלטות שיפוטיות. זאת, במיוחד כאשר, מטבע הדברים, אין בפניו מלוא המידע הראוי לקבלת החלטה כאמור. ביהמ"ש אינו חשוף למשא ומתן שמתנהל בין הצדדים ולדרכי ניהולו. בהתאם, ראוי כי ביהמ"ש יותיר לתביעה לנהל את יומנה כראות עיניה, כשם שהוא מנהל את יומנו כראות עיניו.

ומכאן, לגופו של עניין.

בעניינו, תמים דעים אני עם התובע כי העונש שהוטל על המשיב נוטה במידה רבה לצד הקולא. אכן, לא מצאתי התייחסות מספקת בגזר הדין לעבירות של תקיפת חייל והפרעה לחייל, שנעברו על ידי המשיב במהלך בריחתו והניסיונות לעוצרו.