עד"י 2124/15,עד"י 2169/15,עד"י 2169/15 התביעה הצבאית נ' חאלד סעיד חאלד מצפר, אברהים חוסן מצפר - פסקדין

הרקע

ביום 22/7/15 דחיתי את ערעורי שני הצדדים על עונשי הקנס שנגזרו בבית המשפט קמא. להלן נימוקיי לפסקי הדין.

עניינם של חאלד מצפר ו-אברהים מצפר (להלן – המערערים) נדון במאוחד בערכאה הראשונה, ובמסגרת הערעור הועלו טענות דומות לגבי שניהם. על כן גם הדיון בערעורים בעניינם יהיה במאוחד.

שני המערערים הורשעו, בהתאם להודאתם, בחברות ובפעילות בהתאחדות בלתי מותרת, ובהכנסת כספי אויב לאזור. לפי כתבי האישום שבהם הודו, שניהם היו חברים בחמאס בשנת 2013, עד למעצרם בדצמבר 2013. המערער אברהים פנה לעמותת אל-נור בעזה, השייכת לחמאס, בבקשה לקבל סיוע כספי עבורו ועבור בן דודו זיאד דאוד. סוכם שיועבר אליו כסף באמצעות איש-קשר בירדן. המערער אברהים פנה לבן דודו, המערער חאלד, והוסכם כי האחרון ייסע לירדן ויביא משם את הכסף. חאלד אכן נפגש בירדן עם איש הקשר, שמסר לידיו כ- 20,000 יורו. חאלד חזר לאזור עם הכסף, ומסר אותו לידי אברהים. האחרון נתן לחאלד 200 ₪ כתמורה לעזרתו.

עוד נזכר בכתב האישום, כי בשיחה בין המערער אברהים לבין איש קשר מעמותת אל-נור, התבקש אברהים להשאיר ברשותו 5,000 יורו – כפיצוי על מאסר קודם – ואת שאר הכסף להעביר למשפחות פעילי חמאס אחרים, באמצעות אשת-קשר.

בבית המשפט קמא הוצג הסדר טיעון חלקי, במסגרתו הסכימו הצדדים על עונש מאסר בפועל בן 20 חודשים לכל מערער, ועונש מאסר מותנה לפי שיקול דעת בית המשפט. הצדדים טענו לעניין עונש הקנס הראוי לכל אחד מן המערערים, לאור השוני במעשיהם ובסכומי  הכסף שנותרו ברשות כל אחד מהם.

פסק דינו של בית המשפט קמא

כב' השופט רס"ן מאיר ויגיסר התמקד בגזר דינו ברכיב הקנס, היחיד שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים. הוא בחן את עונש הקנס הראוי למערערים לפי עקרונותיו של תיקון 113 לחוק העונשין בישראל. בדרכו לגבש את מתחם הקנס ההולם מצא השופט קמא, כי מדיניות עונשי הקנס הקיימת בעבירות של עיסוק בכספי טרור אינה חד-משמעית. אפשר למצוא מקרים שבהם כלל לא הוטל קנס, מקרים שבהם הקנס שהוטל היה נמוך בהרבה מן הסכומים שבהם עסקו הנאשמים, ומקרים מן העת האחרונה – בעניין בלאונה ושרכס שיוזכרו להלן – שבהם נפסק, כי סכום הקנס צריך להיות דומה לסכום הכסף שקיבל הנאשם, או הסכום שהעביר לאחרים.

כב' השופט ויגיסר קבע, כי במקרה זה מתחם הקנס ההולם למעשיו של חאלד הוא בין 10,000 ₪ לבין 30,000 ₪, ולמעשיו של אברהים המתחם ההולם הוא בין 10,000 ₪ לבין 40,000 ₪. בגזירת עונשיהם של המערערים התחשב השופט ויגיסר בכך ששניהם פעילי חמאס, שתכננו את המעשה לפרטי פרטים, כדי לקדם את מטרות החמאס. כן התחשב בחלקו של כל אחד מן המערערים במעשים; בסכום הגדול שקיבלו לידיהם ובסכומים הקטנים יותר שנותרו ברשות כל אחד מהם; בעובדה שמדובר במעשה חד-פעמי; אך גם בכך שלאברהים הרשעה פלילית קודמת, ושהוא הסכים לשוב ולהכניס כסף לאזור. השופט קמא התחשב גם בהודאתם של השניים במעשים ובפגיעה שתיגרם לחאלד ולמשפחתו מכך שלא יוכל להוסיף לעבוד בישראל.

לבסוף גזר כב' השופט ויגיסר – בהתאם להסדר הטיעון - על שני המערערים עונש של 20 חודשי מאסר בפועל, ו- 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעברו עבירות דומות במשך 5 שנים משחרורם ממאסר.

בנוסף, גזר כב' השופט ויגיסר על המערער אברהים קנס בסך 20,000 ש"ח, או 12 חודשי מאסר תמורתו, ועל המערער חאלד גזר קנס בסך 15,000 ש"ח, או 7 חודשי מאסר תמורתו.

טיעוני הצדדים בערעור

שני הצדדים ערערו רק על גובה הקנסות.

ההגנה טענה, כי הקנסות שנפסקו כבדים מדי. לטענתה, לא הייתה התחשבות בעונשי המאסר הממושכים שנגזרו בצד הקנסות, לא ניתן משקל נאות להודאתם של הצדדים באשמה, לכך שהנאשמים דאגו לעצמם ולא ביקשו לפגוע בביטחון האזור, ולקושי הכלכלי של המערערים, שאינו מאפשר להם לשלם קנסות בסכומים כה גבוהים. לטענת הסנגור, גישת בתי המשפט הצבאיים בעת האחרונה, שקובעים קנסות לפי סכומי הכסף שהתקבלו בידי הנאשמים, הופכת את גזירת העונשים למעין "מדע" קר ומדויק, שמנותק מנסיבותיהם של המעשים ומנסיבותיהם של הנאשמים. לטעמו, יש להבחין בין מי שקיבל כסף רב לשימושו האישי לבין מי שהעביר כסף לאחרים, וטובת ההנאה שלו מזערית. יש גם להבחין בינם לבין מי שהכספים שהעביר נועדו לסיכון ישיר של הביטחון. קבלת כספים חד פעמית לשימוש אישי – גם אם כפיצוי בגין מאסר – אינה יוצרת תלות בחמאס או מחויבות לפגוע בביטחון האזור. איש לא שאל את המערערים מה עשו בכסף שקיבלו, וייתכן שהוא שימש לכיסוי חובות שנוצרו בתקופת מאסרו של אברהים. המערער חאלד קיבל לידיו 200 ₪ בלבד, ולכן אין הצדקה לגזור עליו קנס של 15,000 ₪. המערערים לא יוכלו לשלם את הקנסות, שכן הפעם כבר לא יקבלו כסף מחמאס לכיסוי הוצאותיהם. הדבר יגרום לכך שייאלצו לשבת בכלא תקופה ממושכת, בנוסף על מאסרם בפועל.

מנגד, טענה התביעה, כי בית המשפט קמא הקל מדי ברכיב הקנס שגזר. לפי הפסיקה מן העת האחרונה – בפרשות בלאונה ו- שרכס ובעד"י 1767/15 זהדי עליאן – קצהו התחתון של מתחם העונש ההולם הוא הסכומים שהמשיבים העבירו תחת ידיהם, וקצהו העליון הוא פי 5 מן הקנס הקבוע בצו בדבר העלאת קנסות, או פי 5 מן הסכום שהוחזק או התקבל, לפי הגבוה מביניהם. במקרה זה, הוטל על המערערים קנס הנמוך בהרבה מן הסכום שהשניים החזיקו.

לטענת התביעה, מתחמי עונשם של המערערים צריך להתחיל ב- 86,000 ₪ ולהסתיים בסכום גבוה פי כמה. כיוון שהמערערים היו מודעים לכך שהם משמשים "צינור" להכנסת סכומי כסף גדולים של החמאס לאזור, מעשיהם מצויים ברמת חומרה גבוהה, ועונשם צריך להיות כבד, כדי ש"לא ייצא חוטא נשכר". לא הוצגו לבית המשפט קמא נסיבות אישיות או קשיים כלכליים חמורים במיוחד, וגם העבר הפלילי של המערערים אינו מצדיק הפחתה ניכרת בגובה הקנסות או חריגה ממתחם הקנס ההולם.