עד"י 1598/15עבדאללה מחמוד מוחמד אבו רחמה נ' התביעה הצבאית - פסקדין

הרקע

פסק הדין בערכאה הראשונה

המערער הורשע בבית המשפט קמא בעבירה של הפרעה לחייל, לפי סעיפים 218 ו- 333 לצו בדבר הוראות ביטחון. נסיבות העבירה הן, שביום 10/5/12, סמוך למחסום ביתוניא, הפריע המערער לעבודת טרקטור צבאי ועצר את עבודתו. אחר כך סירב מספר פעמים להישמע להוראות החיילים במחסום לעזוב את המקום.

המערער כפר באשמתו ובית המשפט קמא שמע את עדי התביעה, קיבל מספר ראיות בהסכמה, ושמע את עדות המערער להגנתו.

בהכרעת דין מפורטת ומנומקת היטב קבע כב' השופט רס"ן מאיר ויגיסר שורה של קביעות, שהובילו להרשעת המערער:

על אף אי-התאמות וטעויות שונות בעדויותיהם של עדי התביעה, ואף על פי שאחד העדים לא זכר היטב את פרטי האירוע בשל חלוף הזמן, השתכנע בית המשפט קמא כי העדויות מהימנות והן מבססות את אשמת המערער מעבר לספק סביר. על פי שתי עדויות מצא כב' השופט ויגיסר לנכון לקבוע כי המערער עמד בקרבת טרקטור והפריע לעבודתו; סרב באופן מופגן לעזוב את המקום גם לאחר שהתבקש לעשות זאת; גם לאחר דין ודברים עם קצין משטרה במקום וגם לאחר שהוזהר כי הוא מפריע לשוטר במילוי תפקידו – לא הפסיק להפריע לעבודות.

לפי הכרעת הדין, עדותו של המערער בפני בית המשפט קמא לא הותירה רושם אמין. גם שמירתו על זכות השתיקה במשטרה וכבישת גרסתו עד לעדות בבית המשפט אינה מאפיינת התנהגות של אדם חף מפשע. גרסתו לדברים והסבריו, כי הגיע במקרה למחסום במונית ולא התכוון להפריע לעבודות במקום – נדחו.

בית המשפט קמא מצא לנכון להתעלם מנסיבות חומרה, שלגביהן לא היו התאמות בעדויותיהם של עדי התביעה: לפי דעתו לא הוכח במידת ודאות מספקת כי המערער הסית אחרים להפריע, או כי התנגד לעיכובו בידי המשטרה.

כב' השופט ויגיסר פסק, כי התקיימו היסודות העובדתיים והנפשיים של עבירת ההפרעה לחייל. מעשי המערער הפריעו למעבר משאיות וטרקטורים, שעבדו בהנחת "בטונדות" (גושי בטון), ואשר נועדו להגן מפני הפרות סדר במתחם. היה צורך מובן להרחיקו מן המקום ולאחר שהוסבר לו כי הוא מפריע ועליו לעזוב את המתחם – אין הוא יכול עוד לטעון, כי לא ידע שהוא מפריע לשוטרים.

השופט הנכבד דן בטענות ההגנה נגד סמכותם של השוטרים, וקבע כי לשוטרים הייתה סמכות לפעול במקום ולהורות למערער לעזוב את המתחם: הן בהיבט הצר – של מתן הוראה נקודתית לעזוב מקום שבו מתקיימות עבודות בינוי; והן בהיבט הרחב יותר, של עבודה בשטח שנתפס כדין בידי כוחות הביטחון. כב' השופט ויגיסר הסתמך על צווי התפיסה של אזור המחסום ושל גדר הביטחון, וקבע כי לא הוכח שהתפיסה לא הייתה חוקית.

השופט קמא דחה גם את טענות ההגנה, ופסק כי מעשיו של המערער אינם זכאים להגנה כחלק מחופש הביטוי שלו, וכי הם אינם פעוטי ערך, ולכן אינם פטורים מאחריות פלילית כ"זוטי דברים". בהכרעת הדין קבע, כי המעשים היוו הפרעה משמעותית לכוחות הביטחון, חצו את הרף המינימאלי של פליליות, ולא היו מחויבים כדי לשמור על חופש הביטוי של המערער. המערער אמנם לא ביקש רשות להפגין, אך איש לא מנע ממנו לעמוד במקום ולהשמיע דבריו. כל שהתבקש לעשות הוא לעמוד במקום מרוחק יותר, מבלי להפריע למעבר כלי הרכב, והוא סירב לעשות זאת.

לבסוף קבע כב' השופט ויגיסר כי אין לקבל את טענת ההגנה בדבר אכיפה בררנית, שכן המערער  היה היחיד שהפריע לעבודות וסירב לעזוב את המקום למרות אזהרות השוטרים. עם מעצרו התפזרו שאר המפגינים.

גזר דינו של המערער ניתן ביום 23/2/15. בית המשפט קמא ניסח את גזר הדין בהתאם לעקרונות תיקון 113 לחוק העונשין בישראל. הוא דן בערך החברתי שבבסיס העבירה - הגנה על אנשי כוחות הביטחון העושים את מלאכתם כדי לשמור על הסדר הציבורי - והזכיר את הצורך בהלימה בין המעשה לבין העונש. עוד ציין כי בקביעת מתחם העונש ההולם התחשב לקולה בכך שלא הוכח תכנון מוקדם של ההפרעה, ובכך שההפרעה נמשכה זמן קצר יחסית, התנגדותו של המערער הייתה פאסיבית, ללא שימוש בכוח, ולא נגרם נזק של ממש ממעשיו.

לאחר עיון בפסיקה מצא השופט ויגיסר שמתחם העונש ההולם הוא בין מאסר על תנאי לבין מאסר של 6 חודשים, הכולל גם את המאסר בפועל וגם את המאסר המותנה. הקנס יכול להגיע לכדי 5,000 ₪.

בעת מיקום עונשו של המערער בתוך מתחם העונש ההולם התחשב כב' השופט ויגיסר בכך שהמערער הורשע כבר פעמיים בעבירות שעניינן הפרת הסדר הציבורי, שאחת מהן הייתה הסתה של אחרים להשליך אבנים, ובגינה ישב במאסר ממושך. ההפרעה בגינה הורשע עתה נעשתה רק כשנה לאחר שנדחה ערעורו על הרשעתו הקודמת, אם כי המעשים שבגינם הורשע בעבר נעשו כשלוש שנים לפני העבירות האחרונות, ולא הוכח כי בתקופה זו חזר להסתבך במעשים אסורים.

לכן, ראה השופט קמא לתת דגש לרכיב ענישה הצופה פני עתיד, ולרכיב עונשי של קנס.