עד"י 1534/16 - פסקדין

 עד"י 1534/16

 ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש הצבאי בשומרון (בפני כב' השופט רס"ן הילית בר און-ביבר)

בתיק מס' 1449/15 מיום 15.02.16

(הערעור נדחה)

 תאריך הישיבה: 10 במאי 2016, ב' באייר התשע"ו.

 המערער הורשע בהתאם להודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן הכולל חמישה פרטים של סחר בציוד מלחמתי, וכן בעבירה של הפרת הוראה בדבר סגירת שטח. בתמצית ניתן לומר כי כתב האישום גולל מסכת של סחר בחמישה כלי נשק שונים – שני רובי ציד מאולתרים (חרטוש) ושלושה כלי נשק מסוג קרלו - בשנים 2010 עד 2015, בנוסף ליציאה מהאזור לתוך ישראל שלא כדין.

בית משפט קמא הזהיר כדין את המערער בטרם הצגת הסדר הטיעון כי אינו כפוף לו. כשהוצג ההסדר, שכלל תקופת מאסר בפועל של 16 חודשים, מאסר מותנה וקנס בסך 7,000 ₪, הביע בית משפט קמא את חוסר שביעות רצונו מההסדר המוצע. בעקבות זאת נדברו הצדדים ביניהם, והציגו הסדר מתוקן הכולל החמרה ברכיב המאסר בפועל מ-16 ל-18 חודשים. בית המשפט בחן את ההסדר המוצע, ובגזר דין מנומק ומפורט, החליט לדחות אותו בכל הנוגע לעונש המאסר בפועל. חלף העונש שהוצע, נגזרו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל, לצד 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 7,000 ₪. הערעור שלפניי מכוון נגד התערבותו של בית משפט קמא בהסדר.

סניגורו של המערער טען כי בית משפט קמא סטה מההלכה ולפיה יש לכבד הסדרי טיעון. בנוסף נטען כי בית משפט קמא התעלם מרמת הענישה שנקבעה בנוגע לשותפיו של המערער, והפנה במיוחד לתאאר מסאלמה, שרכש יחד עם המערער רובה קרלו בשנת 2010, הורשע בשנת 2013 במספר דומה של עבירות, ונגזרו עליו 20 חודשי מאסר בפועל. הסניגור הדגיש כי כלי הנשק לא היו תקניים, אין כל אינדיקציה לטיבם, ובנוסף לא ניתן המשקל המתאים לקשיים ראייתיים שהיו בתיק זה. לנוכח זאת, ביקש הסניגור כי העונש יוחזר כפי שהוסכם עם התביעה, ולכל הפחות יופחת.

התביעה הצבאית הקדימה וציינה כי במקרה זה בחנה שוב את עמדתה, והגיעה למסקנה כי ההסדר שהוצע בערכאה הראשונה היה שגוי ולקה בחוסר סבירות קיצוני. לנוכח זאת, ביקשה התביעה כי העונש שנגזר על ידי בית משפט קמא יעמוד על כנו. התביעה פתחה בכך שבניגוד לטענת הסניגור, בין הטעמים להסדר לא עמד כל קושי ראייתי, והדבר גם לא נטען בערכאה הראשונה. עוד נטען כי רמת הענישה בכל הנוגע לסחר באמל"ח הינה גבוהה משמעותית מזו שהוצגה. ההסדר המוצע נמוך מרמת הענישה הנהוגה ביחס לכלי נשק אחד, קל וחומר באשר לחמישה כלי נשק. גם השותפים אליהם הפנה הסניגור אינם כלל שותפים. אותו תאאר מסאלמה היה שותף לסחר בכלי נשק אחד, הוא נשפט בשנת 2013 על עבירה זו ועבירות אחרות אליהם לא היה קשור המערער ושהתבצעו בין השנים 2007-2010, ואין הוא מהווה רמת ענישה מחייבת. לדעת התביעה, גם גזר הדין הסופי לאחר דחיית ההסדר מקל עם המערער, ומכאן כי יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

המערער הורשע בחמישה פרטי אישום של סחר בנשק, הנוגעים לחמישה כלי נשק שונים. מכתב האישום עולה כי המערער עשה לו מנהג של קבע, אחת לשנה, לסחור בכלי נשק. עוד יש לציין כי שלושה מכלי הנשק בהם דובר, היו תתי מקלע מסוג קרלו – נשק התקפי במהותו.

עבירת הסחר באמל"ח היא עבירה חמורה. זוהי עבירה שבית המשפט העליון עמד על הצורך  להילחם בה, לרבות באמצעות ענישה משמעותית. כך למשל, בע"פ 8280/15 גולאני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.3.2016) נקבע כי:

"בית משפט זה עמד לא אחת על הסכנות הגלומות בעבירות הקשורות לנשק וחומרתן המיוחדת, ועל כן אימץ לגביהן עמדה עקרונית לפיה: "יש להחמיר, ככלל, בענישתם של נאשמים שהורשעו בעבירות נשק בכלל ובעבירות סחר בנשק בפרט..."

ובע"פ 7317/13 חג'אב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.5.2014) נקבע כי:

"אין צורך להכביר במילים על אודות מסוכנותם הרבה של כלי נשק, סכנת נפשות, פשוטו כמשמעו. יש למגר תופעה של סחר, בכלל זה ניסיון או סיוע, נשיאה והובלה של נשק. שומה לעשות לבטחון הציבור הרחב, ואין מקום לגישה עונשית מקלה כלפי המערער ואחרים שכמותו, שמסכנים חיי אדם בצורה שכזו"

על הצורך להחמיר בעבירות נשק ראו גם ע"פ 2422/14 ח'דר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.12.2014); ע"פ 2251/11 נפאע נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.12.2011); ע"פ 6210/10 מדינת ישראל נ' אגבריה (פורסם בנבו, 23.3.2011);ע"פ 319/11 מדינת ישראל נ' יאסין (פורסם בנבו, 4.12.2011).

גם בפסיקתנו, עמדנו על הצורך להחמיר בעבירות אלה (ע' 1096 התביעה הצבאית נ' חמדאן (פורסם בנבו, 11.5.2015); ע' 1784/13 עווד נ' התביעה הצבאית (פורסם בנבו, 10.3.2014); ע' 2385/11 בלחאוי נ' התביעה הצבאית (פורסם בנבו, 12.6.2012)).

לנוכח הדברים האמורים, חוששני כי עמדת הצדדים שהוצגה בערכאה הראשונה אינה יכולה לעמוד. אין היא תואמת את רמת הענישה הראויה בעבירות של סחר בנשק. השופטת בערכאה הראשונה סקרה בגזר הדין בפירוט את רמת הענישה הנהוגה והראויה בעבירות מסוג זה. כפי שהראתה, העונש שהוצע על ידי הצדדים מתאים לסחר בכלי נשק בודד, ואינו תואם את הראוי לגבי היקף כלי נשק כבמקרה דנן. לפיכך גם אין לתמוה כי התביעה לא עמדה מאחורי ההסכמה אותה הציגה בערכאה הראשונה, ובחרה להציג בדיון שלפניי עמדה אחרת.

הסניגור ניסה להיתלות בעיקרון אחידות הענישה ופנה ל"שותפים" לכאורה. לא מצאתי ממש בטענה זו. הניתוח שנערך בערכאה הראשונה באשר לרמת הענישה של השותפים אליהם ביקשה ההגנה להשוות, הינו ללא פגם. מהניתוח האמור עולה כי אין המדובר כלל ב"שותפים", שיש לגזור מהם לעניין עקרון אחידות הענישה. עניינם שונה בין בהיקף כלי הנשק, בין במועד ביצוע העבירות, ובין במועד שחלף בין העבירה האחרונה עד למעצר.