עד"י 1476/15

 עד"י 1476/15

בפני כב' השופט: סא"ל רונן עצמון

 ערעור על הכרעת דינו של ביהמ"ש הצבאי ביהודה (בפני כב' השופט סא"ל מנחם ליברמן)

בתיק מס' 5916/15 מיום 09.02.15

(הערעור נדחה)

 תאריך הישיבה: 04 בינואר 2016, כ"ג בטבת התשע"ו.

הרקע

המשיב הואשם בפרט אישום אחד של יידוי אבנים באמצעות מקלע לעבר אוטובוס ביום 7/8/14, שגרם לניפוץ שמשת הדלת הקדמית של האוטובוס ולפציעת אחד הנוסעים בידו.

לאחר שמיעת עדים זיכה נשיא בית המשפט הצבאי יהודה, סא"ל מנחם ליברמן, את המשיב מחמת הספק.

הראיה היחידה נגד המשיב הייתה עדותו של בן דודו, מחמד רבאיעה. עד זה העיד בבית המשפט קמא, כי המשיב אמר לו, שהוא (המשיב) יידה אבן שגרמה לניפוץ שמשת האוטובוס. הנשיא הנכבד כתב בהכרעת דינו, כי מדובר בעדות על הודאת הנאשם מחוץ לבית המשפט, שלא בפני איש מרות אלא בפני אדם שהוא בעל עניין (שכן גם הוא היה חשוד במעשה), ולכן נדרשת לה תוספת ראייתית משמעותית. גרסת העד אמנם מתיישבת עם גרסת התביעה, אך ישנן נסיבות שונות, הגורמות להפחתת משקלה של עדות זו, מתיישבות עם גרסאות אפשריות אחרות, ויוצרות ספק משמעותי, האם המשיב אכן אמר את הדברים ואם עשה את מעשה העבירה.

הנסיבות התומכות בנכונות דברי העד הן: העד לא הכחיש כי המקלע והתיק שנמצאו בקרבת הזירה הם שלו; הוא ניסה תחילה להגן על המשיב והכחיש כל מעורבות בפגיעה באוטובוס, אך במהלך החקירה שינה גרסתו וטען, שהמשיב אמר לו כי עשה את המעשה. מאז עמד על גרסתו זו. לעומת זאת, המשיב עשה רושם בלתי מהימן בעת עדותו בבית המשפט בפרשת ההגנה.

נסיבות הגורעות ממשקלה של גרסת העד הן: העד לא הכחיש כי המקלע ליידוי אבנים שנמצא במקום מעצרו שייך לו, לכן ייתכן שהוא שביצע את המעשה; העד היה כבן 15 בעת שנחקר; העד החל להפליל את המשיב רק לאחר שהחוקרים הבהירו לו, כי לאור הנסיבות הקיימות יש רק שתי אפשרויות – או שהעד השליך את האבן על האוטובוס או שהמשיב עשה זאת. רק בשלב זה אמר העד לראשונה "הוא עשה את זה".

בת-שבע כהן, עדת ראיה שנסעה באוטובוס שניזוק מסרה, כי ראתה שני אנשים עומדים ליד הכביש כשהושלכה האבן לעבר האוטובוס; לפי הראיות, מרגע פגיעת האבן באוטובוס ועד למעצרם של המשיב והעד חלפה כחצי שעה, והדבר אינו מתיישב עם גרסת העד, כי המשיב עזב אותו ונעדר ל-10 דקות או רבע שעה לכל היותר, וכשחזר סיפר לו המשיב כי השליך אבן; העד המפליל שינה גרסתו במהלך העדות במשפט, בחלק מן הזמן טען כי המשיב הודה בפניו במעשה, ובחלק אחר טען כי אמר זאת בחקירה רק משום שהחוקרים לחצו עליו. את שקריו הברורים של המשיב על דוכן העדים הבין כב' הנשיא כניסיון נואש של המשיב להימנע מהרשעה במעשה שלא עשה, ולא בהכרח כסימנים לתחושת אשמה של מי שעשה את המעשה.

בנוסף לכך ציין כבוד הנשיא בהכרעת דינו, כי במקרה זה היה מחדל חקירתי משמעותי, שפגע בהגנתו של המשיב: בעת שהמשיב והעד המפליל נחקרו במשטרה נכחה במקום גם עדת הראיה, גב' כהן, שהוזכרה לעיל. למרות הכחשותיו של המשיב והעובדה שההפללה היחידה נגדו באה מפיו של מי שהיה באותה עת חשוד בעצמו במעשים, לא ערכה המשטרה מסדר זיהוי בפני העדה, כדי לוודא שהמשיב אכן דומה למי שראתה עומד בצידי הכביש בזירת האירוע.

כב' הנשיא קבע, כי הראיות הנוספות והנסיבות הפחיתו משמעותית את משקלה של ההפללה, אין די ראיות להביא להרשעת המשיב, ולכן זיכה אותו מחמת הספק.

התביעה ערערה על הזיכוי.

טיעוני הצדדים בערעור

בערעור בכתב ובעל פה טען התובע, כי בית המשפט קמא שגה כאשר זיכה את המשיב. לטענתו, כיוון שבית המשפט קמא לא קבע ממצאי מהימנות של העדים, אין מניעה להתערבות של בית המשפט לערעורים גם בממצאים העובדתיים של בית המשפט קמא.