עד"י
בית הדין הצבאי לערעורים
|
1028-15, 1104-15
15/02/2015
|
בפני השופט:
אל"ם נתנאל בנישו
|
| - נגד - |
המערער:
עו"ד עופר קופרמן
|
המשיבה:
התביעה הצבאית
|
| פסק דין |
ערעורים אלו מכוונים נגד החלטת ביהמ"ש קמא לחייב את התביעה הצבאית בהוצאות בסך 700 ₪ שישולמו למשיב (המערער בתיק 1104/15).
ההליכים בביהמ"ש קמא
תחילתו של ענייננו בדיון בבקשת התביעה להארכת מעצרו של אדם המיוצג על ידי המשיב (להלן:החשוד) לשם הכנת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. במהלך הדיון, שהתקיים ביום 22.12.14, ביקש הסנגור מהתביעה הצבאית להצביע על ראיות הקושרות את מרשו לעבירה שנטען כי ביצע. על אף מספר הפסקות במהלך הדיון, לשם עריכת בירורים בעניין הראיות, בסופו של יום תשובות התביעה לא סיפקו את ביהמ"ש. על רקע זה, ובהסכמת הצדדים, האריך ביהמ"ש את מעצרו של החשוד ביממה. בהחלטתו ציין ביהמ"ש כהאי לשנא:
"לצערי פעם אחר פעם התביעה הצבאית מגיעה לדיונים בביהמ"ש כשנציגיה לא מכירים את חומר החקירה ואינם מוכנים לטיעון, והנה הדיון בעניינו של החשוד... מקרה מובהק לאמור. התביעה הצבאית החל מהשעה 14:00 ועד 17:30 מנסה לבדוק בתי החקירה את קיומה של ראייה בעניין טביעת האצבע הקושרת את החשוד לחשדות המיוחסים נגדו".
עוד הוסיף ביהמ"ש כי על התביעה להיערך לדיון שיתקיים למחרת, הן בהעברת כלל חומר החקירה לעיונו של ביהמ"ש והן בנוגע לכוונת ביהמ"ש להטיל הוצאות לטובת המשיב.
למחרת היום, התייצבו שוב הצדדים בביהמ"ש קמא. ברם, לאחר שביהמ"ש נתן לתביעה לפרוס את טענותיה בעניין הראיות ובנוגע לחיוב בהוצאות, קבע כי התנהלות התביעה, שגזלה זמן רב מזמנו של ביהמ"ש ומזמנו של הסנגור, אינה יכולה לעבור לסדר היום. ביהמ"ש אף ציין כי הכנה ראויה לטיעון בתיק הייתה חוסכת "את בזבוז הזמן". על כן, חייב ביהמ"ש את התביעה הצבאית בהוצאות למשיב בסך 700 ₪. במקביל, הורה על הארכת המעצר ליממה נוספת לשם הגשת כתב אישום, לאחר שציין כי התביעה הצביעה על ראייה הקושרת את החשוד לעבירה המיוחסת לו.
הערעורים
התביעה הצבאית לא השלימה עם הקביעה האמורה והגישה ערעור, במסגרתו היא מבקשת לבטל את חיובה בהוצאות. התביעה טענה כי בהליך של בקשה להארכת מעצר לצורך הגשת כתב אישום היא נדרשת לבירור ראשוני בלבד של הראיות. די על כן בהצבעה על תשתית ראייתית ראשונית, המאפשרת לתובע להצהיר כי יש בכוונתו להגיש כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. לדעת התביעה, כך קרה במקרה זה, כאשר הנקודה אותה ביקש ביהמ"ש לברר נגעה לסוגיה פרטנית שבשלב זה של ההליך התובע לא נדרש להיות בקיא בה. בנסיבות אלה, טרונייתו של ביהמ"ש לא הייתה מוצדקת, מה גם שבדיון השני התביעה מסרה את הדרוש, כך שלא נגרם נזק למשיב.
מנגד, ערער המשיב על סכום ההוצאות. בדיון בערעור אף טען המשיב טענה מקדמית, לפיה בימ"ש זה אינו מוסמך לדון בערעורים, בהעדר הסמכה חוקית מפורשת.
עוד טען המשיב כי התנהלות התביעה במקרה זה הייתה "מתחת לכל ביקורת" וגרמה לו לבזבוז זמן משווע, כשנדרש להתייצב פעמיים בביהמ"ש ולהמתין שעות ארוכות שהתביעה תברר היכן הראיות הדרושות לביסוס לכאורי של האשמה. המשיב קשר את התנהלות התביעה לאירוע אחר שהתרחש בעניינו של חשוד זה, כאשר התביעה הגישה ערר על החלטת מעצר והודיעה על חזרה מהערר דקות ספורות לפני הדיון כשהוא כבר היה בדרך לביהמ"ש. על רקע דחיית הדיון ובזבוז זמנו, סבר המשיב כי היה על ביהמ"ש להטיל הוצאות מכבידות, העומדות על 10,000 ₪.
סמכות
יאמר מיד, כי הסמכות לדון בערעור על הוצאות קבועה בסעיף 152 לצו בדבר הוראות ביטחון [נ"מ], תש"ע- 2009. סעיף זה קובע כי: "פסק דין של בימ"ש של ערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני ביהמ"ש הצבאי לערעורים".
זאת כאשר, בסעיף 150 מצויה הגדרת "פסק דין" ובכללה: "כל החלטה של בימ"ש צבאי של ערכאה ראשונה המסיימת את הדיון בערכאה ראשונה".
קבענו זה מכבר כי הוצאות המוטלות במסגרת הסמכות הנתונה בסעיף 113 (ב) לצו מהוות החלטה של בימ"ש צבאי של ערכאה ראשונה המסיימת דיון. משכך, מוסמך בימ"ש זה לדון בערעור על הוצאות כאמור (ראו עד"י 2607/07 זועבי נ' התוב"צ (פורסם בנבו, 9.01.08)).
הערעורים לגופם
החיוב בהוצאות
תחילה, נטיתי לקבל את ערעור התביעה הצבאית. על אף שבאזור סמכות ביהמ"ש להטיל הוצאות במקרה של דחיית דיון עקב התנהלות אחד הצדדים קבועה בחקיקה הראשית, הרי כבר נפסק לא פעם כי :
"השימוש בסמכות להטיל הוצאות אישיות על עו"ד הינו נדיר ויש צורך בטעם מיוחד כשהדבר הכרחי וחיוני..." (עניין זועבי הנ"ל).