עבסאוי נ' מ. מ. פוריידיס

פסק דין

1.האם מוסמך בית המשפט השלום לדון בתובענה לפסק דין הצהרתי, בגדרה מבוקש להצהיר כי חובות הרשומים בספרי המועצה המקומית התיישנו, וכי "אין המשיבה רשאית לגבות חובות מינהליים. לתקופה העולה על שבע שנים אחורה".

2.המבקש, תושב פורדיס, טוען כי אין לפעול לגביית סכומים הרשומים לחובתו בספרי המשיבה, המועצה המקומית פוריידיס, ואשר מתייחסים לחובות ארנונה בגין תקופה העולה על שבע שנים מיום הגשת התובענה. לטענת המבקש, חובות אלה התיישנו ועל כן קיים מחסום דיוני המנוע מן המשיבה לגבותם.

3. בד בבד עם הגשת הבקשה על דרך המרצת פתיחה, עתר המבקש ליתן צו זמני המונע מן המשיבה לפעול לגביית החובות. לאחר שעיינתי בבקשה סברתי, כי אין מקום ליתן צו זמני במעמד צד אחד, ולו מן הטעם כי עיון בכרטסת המפרטת את החובות (שצורפה לבקשה) מעלה, כי לחובת המבקש חובות מהשנים 2007 ואילך, ועל כן, למצער, חלק מן החוב טרם התיישן.

4.קבעתי דיון במעמד הצדדים וב"כ המשיבה טענה כי טרם הספיקה לקבל את המסמכים מן המועצה אולם העלתה טענת חוסר סמכות עניינית לדון בתובענה. קבעתי כי החלטתי בשאלה זו תינתן בנפרד.

5.כאמור, טוענת המשיבה, כי הסמכות לדון בתובענה היא לבית המשפט לעניינים מינהליים בלבד, המוסמך לדון בענייני ארנונה ובהחלטות רשות מקומית (ראו סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים התש"ס- 2000 (להלן : "החוק") והוראות פריטים 1 ו- 8 (א) לתוספת הראשונה לחוק). מאידך, טוען המבקש, כי מקום שהתביעה היא לפסק דין הצהרתי בדבר התיישנות חוב ארנונה, הסמכות העניינית היא מקבילה, הן לבית המשפט לעניינים מינהליים והן לבית משפט אזרחי.

הכרעה:

6.ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (טרם פורסם- ניתן ביום 26.10.2010), הכיר בית המשפט העליון בטענת התיישנות חובות האזרח, לרבות ארנונה, לרשות מקומית. בית המשפט העליון קבע, כי טענת ההתיישנות, אף שהיא מועלית בתביעה או בעתירה מינהלית כנגד גבייה מינהלית, מהווה היא, מהותית, טענת הגנה, ועל כן רשאי האזרח לפנות לבית המשפט ולתקוף הליכי גבייה מינהליים שנועדו לגבות חוב אשר התיישן (אין זה המקום לדון בשאלת משמעות "חוב שהתיישן").

7.לכאורה, פתוחות בפני התובע- עותר, שתי דרכים; הראשונה היא לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה מינהלית בגדרה יתקוף העותר את מעשי הרשות בהפעלת הליכים לגביית החובות שהתיישנו (והמבקש אינו חלוק כי דרך זה אפשרית- ראו טענות ב"כ המבקש בפרוטוקול) והדרך האחרת היא פנייה לבית המשפט האזרחי בבקשה למתן פסק דין הצהרתי שהחוב התיישן וכפועל יוצא מכך, אין הרשות רשאית לגבותו, ובדרך זו נקט המבקש שלפניי.

8.האם הפנייה לבית המשפט האזרחי אפשרית; לטענת המשיבה דרך זו אינה אפשרית עוד מאחר ועל המבקש לפנות לבית המשפט בעל הסמכות להכריע בטענות אלה- הוא בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענת המשיבה, ייחד המחוקק לבית המשפט לעניינים מינהליים את הסמכות לדון בנושאי ארנונה או בנושאים אשר נוגעים להחלטות בעלי תפקיד ברשות המקומית.

9.ככל שדעתי משגת, סוגיה זו לא זכתה לליבון בבית המשפט העליון. הפרקטיקה מלמדת, כי תובענות מן הסוג הנדון מוגשות הן לבית המשפט לעניינים מינהליים והן לבית המשפט האזרחי.

10.ההלכה הפסוקה הכירה בסמכותו של בית המשפט אזרחי לדון בתובענות אזרחיות, שמקורן בסכסוך הנוגע לארנונה, כאשר מדובר בתביעה לסכום כספי. כבר נקבע כי בית משפט אזרחי מוסמך לדון בתביעת השבה לסכומי ארנונה אף שהמחוקק קבע מתווה מיוחד להכריע בשאלות הנוגעות לדיני הארנונה (ע"י קביעת מנגנון השגה, ערר וערעור מינהלי) (ראו לדוגמא: ע"א 6971/93 - עיריית רמת-גן נ' שאול קרשין פד"י נ(5), 478).

11.הפכתי בפסק הדין בפרשת נסייר ולא מצאתי, כאמור, הכרעה ישירה, אולם עיון מעמיק בפסק הדין אינו מותיר ספק כי אין לבית המשפט השלום סמכות לדון בתובענה שלפניי. בפרשת נסייר קבע בית המשפט העליון כי הסמכות לדון בענייני ארנונה נתונה היום לבית המשפט לעניינים מינהליים (הגם שההליך שהוביל לפרשת נסייר התחיל בעתירה לפסק דין הצהרתי בבית משפט השלום) כאשר מערכת הדינים החלה על דיון בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, היא דיני ההתיישנות האזרחיים, וכך קובע בית המשפט בסעיף 44 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה:

"יש להוסיף בענייננו, בית המשפט המוסמך כיום לדון בענייני ארנונה הוא בית המשפט לעניינים מינהליים, במסגרת עתירה מינהלית או ערעור מינהלי. עם זאת, נוכח אופיו הכספי של ההליך, ולאור הסממן האזרחי המובהק של הליך זה, הדעת נותנת כי דין ההתיישנות האזרחי יחול על הליך כזה גם בבית המשפט לעניינים מינהליים. מסקנה זו מושתתת על תוכן ההליך ואופיו, ולא על הסיווג הדיוני הניתן לו. לא סוג הערכאה אלא טיבו של ההליך יכריע בדבר, שהרי הדין הולך "אחר הענין" ולא "אחר הדיין".

12.נראה, כי מסקנה זו מתיישבת עם מדיניות משפטית ראויה. המחוקק קבע בחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים כי ענייני ארנונה יועברו לבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו פריט 1 לתוספת הראשונה לחוק) לאחר שנידנו קודם בערכאות האזרחיות ובבג"צ (ראו סעיף 16 לפסק דינה של השופטת ברלינר בפרשת נסייר), כאשר הכוונה כי ענייני ארנונה, אף שהיסוד הדומיננטי בהם הוא כספי מובהק, ידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים מבלי לפגוע באופיו האזרחי של ההליך. אילו התכוון המחוקק להותיר בידי בתי המשפט האזרחיים סמכות ההכרעה, היה עושה זאת מפורשות, אולם הוא הקנה לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות ייחודית לדון בתביעות אלה.

13.כאשר עסקינן בסדרי דין ובענייני סמכות עניינית, נראה, כי ראוי לקבוע באופן ברור כי ענייני ארנונה הועברו עפ"י מצוות המחוקק לבית המשפט לעניינים מקומיים ואין מקומם עוד בבית המשפט האזרחי (לפחות כאשר מודבר בצווים הצהרתיים ובצווי מניעה כנגד הרשות) וכי אין לבתי המשפט סמכות מקבילה לדון בו.

14.המסקנה היא כי התביעה נמחקת מחוסר סמכות עניינית, מבלי שהדבר ימנע מן המבקש לשוב ולהגיש עתירה מינהלית.

15.בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ב, 02 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: