עבדאלקאדר נ' מונזר - פסקדין

פסק דין

בפני תביעה כספית.

הוכחות נשמעו בתיק זה ביום 23.1.11 וביהמ"ש שמע את שני בעלי הדין וכן שני עדים, אשר תמכו בגרסת הנתבע ועוד אתייחס לעדותם בהמשך.

סיכומי התובע נעשו בעל פה במעמד הישיבה וסיכומי הנתבע הוגשו בכתב מכוח החלטת ביהמ"ש ביום 27.1.11.

התובע הינו הבעלים של חנות בשטח 90 מ"ר הנמצאת ברחוב עומר סעסעאני בשפרעם (להלן החנות). התובע חתם על הסכם שכירות עם אחד עומר אבו נאסרה והשכיר לו את החנות לתקופה של 24 חודשים, החל מ-1.1.08 ועד 31.12.09 כנגד דמי שכירות חודשיים של 700$.

לטענת התובע, בשלב מסוים נכרת חוזה שכירות בין אבו נאסרה, שהיה השוכר המקורי, לבין הנתבע כשוכר משני ובמהלכו ביום 25.10.08, נכנס הנתבע בנעליו של השוכר המקורי ומשכך הוא חייב בכל ההתחייבויות של השוכר המקורי לעניין תשלום דמי השכירות עד סוף התקופה בתאריך 31.12.09.

זהו למעשה סכום התביעה העומד על סך של 28,277 ₪.

התובע לא מצא לנכון לתבוע את השוכר המקורי, עומאר אבו נאסרה ויש לציין שחרף האמור בישיבת קדם המשפט ביום 7.3.10, הנ"ל גם לא הובא לעדות על ידי מי מהצדדים ונמסר, כי הוא שוהה בארה"ב.

הנתבע טוען לעומת זאת, כי מעולם לא חתם על הסכם שכירות עם עומאר אבו נאסרה באופן שהוא ביקש לקבל לידיו חזקה באותה חנות ולהיכנס בנעליו של השוכר המקורי.

כל ההסכם בינו לבין עומאר אבו נאסרה נבע מעניין אחד ויחיד והוא העובדה שאבו נאסרה החליט שלא להמשיך במקום, בין השאר על רקע שהובהר בישיבה מיום 23.1.11 שעניינו בעיות הכרוכות במתן היתר על ידי הוועדה המקומית לעסק במקום, עד כדי הוצאת צו הריסה של המושכר (לסיכומיו צירף הנתבע את המסמכים הרלוונטים המתייחסים לטענות אלה ועיינתי בהם טרם מתן פסה"ד).

לטענת הנתבע, ההסכם בינו לבין אבו נאסרה היה ביחס לתשלום של 48,000 ₪ בגין תכולת העסק המושכר בלבד שכלל בתוכו במיוחד ריהוט, כאשר הוא היה נכון לקזז 3000 ₪ - חשבון חשמל שהיה חב עומאר אבו נאסרה לתובע הנוכחי ואשר למעשה תמורתו קוזזה מן הסכום אותו הוא התחייב לשלם.

הנתבע מסביר, כי הוא מחזיק עסק מצליח ומשגשג באותו תחום, כפי שהיה העסק שהוחזק במושכר ע"י עומאר אבו נאסרה ולכן אין ולא הייתה לו כל הצדקה כלכלית להחזיק שתי חנויות באותו תחום, מרחק של 100 מ' אחת מן השנייה ובפועל הוא מעולם לא תפס חזקה בחנות ומעולם לא עשה בה כל שימוש למעט קבלת אותה תכולה שגם אותה קיבל בשלבים ולכן בשלב מסוים היה לו מפתח וגם הקוד לאזעקה וזאת מבלי לפגוע בשום טענה מטענותיו.

התובע ניסה לשכנע את ביהמ"ש בנכונות טענותיו תוך הפנייה לשני מסמכים עיקריים.

האחד, מסמך שנערך בין הנתבע ובין אבו נאסרה שסומן כנספח ה' ומתוכו ניתן ללמוד על קבלת חזקה כביכול בנכס ובוודאי שלא מכירה של תכולה בלבד ומסמך שני הינו המסמך בגין העברת חוב החשמל וגלגולו על הנתבע, כאשר לטענת התובע מדוע היה על הנתבע לעשות כן, אם לא הפך להיות שוכר במקום השוכר העיקרי בנכס?

הנתבע מצידו הסביר, כי אין שום משמעות למונח שציין חזקה באותו מסמך שכן בפועל מעולם לא הייתה כוונה שכזו אצל הצדדים וכי המסמך ביחס לאותם 3000 ₪ נעשה לבקשתו של אבו נאסרה וצוין בו במפורש לשיטת הנתבע, כי עם החתימה על המסמך הנוכחי כנאמר במסמך ואני מצטט:"אחרי שאני משלם לך את 3000 ₪, לא נשאר לי כלום נגדך."

בעניין זה ציין התובע בסיכומיו, כי הכוונה היא לחוב החשמל בלבד ולא להתחייבויות אחרות שלקח על עצמו הנתבע.

מדובר אפוא בגרסה מול גרסה והכרעת ביהמ"ש צריכה להיות בסוגיה עובדתית אחת – האם בפועל לקח על עצמו הנתבע את ההתחייבויות החוזיות של אבו נאסרה ומשכך הוא נכנס בנעליו וחב בחובותיו שמא לא נותן ביהמ"ש אמון בגרסה זו ונותן אמון בגרסת הנתבע, כי החוזה שלו עם אבו נאסרה נגע בסוגיה אחת ויחידה שהינה קניית התכולה ולא קבלת חזקה על החנות בסכום של 48,000 ₪ מתוכם שולמו 3000 ₪ ישירות לתובע בגין חוב החשמל של אבו נאסרה ומתוך הסכום עליו התחייב הנתבע בתשלום.

כשביהמ"ש בוחן גרסה מול גרסה ישנה חשיבות רבה לעדותם של עדים.

התובע מצידו לא הביא כל עדים. הוא הסביר גם שלא היה צורך בעדותם של עדים, שכן אחת היא אם החנות פעלה או לא פעלה מאותו רגע שהייתה התחייבות כזו של הנתבע, בשמו של אבו נאסרה כאמור.

הנתבע לעומת זאת הביא לעדות שני עדים. האחד, את העד סאפורי עומאר שהינו גיסו של עומאר אבו נאסרה ואת הגברת מנאל שאבו נאסרה הוא אחיה.