עבדאללה ואח' נ' מדינת ישראל - פסקדין

החלטה

1.לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתנה ביום 20/06/13 (בתיקים מאוחדים) בפ"מ 4076-06-13 ובמ"פ 4077-06-13.

2.הערר מופנה כנגד החלטת בית משפט קמא לדחות את הבקשה לביטול הפסילה המנהלית של נהג המשאית – העורר 1 וגם את צו איסור השימוש במשאית שבבעלות העורר 2.

3.העורר 1, נהג ביום 13/06/13, ברכב מסוג משאית והוביל באמצעותה מטען. המשטרה בדקה את משקל המטען והתברר כי המטען חורג מעל המותר. על כן, הורה קצין משטרה על פסילת רישיונו של העורר 1 מנהלית למשך שלושים יום. כמו כן, אסר את השימוש במשאית ביחס לאותה תקופה.

4.העוררים הגישו בקשה לבית משפט קמא וביקשו ביטול הפסילה המנהלית וצו איסור השימוש, אך בקשתם נדחתה ומכאן, העררים שבפניי.

5.העורר 2 טען כי הוא הבעלים של המשאית וכי העורר 1 היה מי שנהג בה ביום ביצוע העבירה. העורר 2 טען כי העורר 1 אינו עובד אצלו כנהג שכיר וכי באותו יום בו בוצעה העבירה, נבצר ממנו לנהוג במשאית ולכן, ביקש מהעורר 1 להחליפו.

6.בא כוח העוררים טען כי החריגה שנמצאה בשקילת המשאית קרובה ל- 29% כאשר קצין משטרה מוסמך לפסול את הנהג מנהלית ולאסור את השימוש במשאית, היה והמטען חורג ב- 25% ומעלה מהמטען המותר.

עוד הוסיף כי קיימת סטייה של 2% בשקילת מטענים – ראה דו"ח שקילה מספר 36969, כך שאם נבחן את התוצאה שנמצאה על ידי המשטרה, נמצא כי החריגה מעל 25% מסתכמת ב- 1% וקצת.

עוד טען בא כוח העוררים כי המדובר במשאית ונגרר כאשר השקילה בוצעה כשהנגרר עדיין מחובר אליה ועקב כך, לטעמו, נוצרה החריגה מעל המשקל המותר. לטענתו, חיבור הנגרר למשאית הוסיף על משקלה של המשאית ומכאן הטעות בתוצאות השקילה. לעניין זה אומר כי טענות אלו תיבחנה במסגרת ההליך העיקרי ולכן, אינני סבור שיש לבחון אותן ולהכריע בהן בשלב זה, אם יש לתת לכך משקל כלשהוא בבחינת כל ערר לגופו.

7.העורר 2 טען עוד כי הוא הזהיר את העורר 1 לבל יבצע עבירות תעבורה, תוך כדי נהיגתו במשאית. עוד נטען כי מדובר במשאית משועבדת שנרכשה בהלוואה שמוחזרת בתשלומים חודשיים וכי השבתתה עלולה לגרום נזק כלכלי בלתי הפיך.

8.העורר 2 טען כי הוא נשוי, אב לארבעה ילדים, אשתו עקרת בית והמשאית היא האמצעי היחיד המשמש לפרנסת המשפחה. העורר 2 טען כי בית משפט קמא טעה משקבע שהעורר 1 שמש כנהג שכיר אצל הראשון. קביעה שאין לה על מה לסמוך.

9.המשיבה ביקשה לדחות את הערר בטענה כי החלטת בית משפט קמא מנומקת ומבוססת.

לדעת המשיבה, העבירה שבוצעה הינה עבירה חמורה שיש בה כדי ליצור סיכון רב למשתמשים בדרך.

10.לטעמה של המשיבה, לא היה די באמירה כללית של העורר 2 לעורר 1, שעליו לנהוג לפי החוק ולהיזהר לבל יבצע עבירות תעבורה. לשאלת בית המשפט מה היה עליו לעשות עוד, לא ניתנה תשובה.

11.לאחר שבחנתי את החלטת בית משפט קמא, עיינתי בהודעת הערר, בתצהירים ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערר ביחס לצו איסור השימוש במשאית ודוחה את הערר, ככל שהוא נוגע לפסילה המנהלית של העורר 1.

12. מתברר כי העורר 2 נעזר בשירותיו של העורר 1 מסיבות אישיות שמנעו ממנו לנהוג במשאית ביום ביצוע העבירה. העורר 2, הזהיר את העורר 1, לבל יבצע עבירות תעבורה וביקשו לנהוג על פי תקנות התעבורה והפקודה.

13.עוד יש לומר כי החריגה מעל המשקל המותר אינה חריגה גבוהה וזאת בהתחשב בעובדה כי בדוח השקילה נאמר כי קיימת אפשרות של טעות בשקילה בתחום של 2%, כך שאם ניקח בחשבון שתוצאת השקילה הראתה שהחריגה מהמשקל המותר היא 29% ואחוזי הטעות יופחתו מזה, נמצא כי החריגה מהמשקל המותר היא 27%, כלומר קרובה מאוד ל- 25% אחוז שממנו ומעלה רשאי קצין המשטרה לפסול את הנהג פסילה מנהלית.

14.העוררים מעלים טענה שהשקילה לא בוצעה בצורה נכונה כאשר נעשתה כשהנגרר מחובר למשאית. לטענתם, עובדה זו היא שיצרה את החריגה מעל 25%. טענה עובדתית זו, אמורה להתברר בהליך העיקרי ותיבחן על ידי בית משפט קמא בבוא היום. יחד עם זאת, נראה לי שגם במסגרת הליך זה, יש לתת את הדעת על כך ולשקול את הטענה במסגרת מכלול השיקולים.

15.לטעמי, הנקודה העיקרית היא העובדה כי העורר 2 הזהיר את העורר 1, לבל יבצע עבירת תעבורה ודי היה בכך כדי לבסס את הבקשה לביטול צו איסור השימוש במשאית. לעניין זה ראה סעיף 57ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961, שם נקבע:

"(א) בעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש לפי סעיף 57א וכן הנהג שקיבל את ההודעה, רשאים לבקש מבית המשפט, המוסמך לדון בעבירות תעבורה, לבטל את הודעת איסור השימוש; בית המשפט יחליט בבקשה לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא כוחו או שוטר.